שי ודרור הם אנשים קשים מאוד.

הכרתי את דרור כשהייתי סטודנטית, רציתי לקחת קורס שהוא העביר ולא היה יותר מקום ובכל זאת נכנסתי וזאת היתה הדלת שלי לתקשורת. בתום השנה הוא הציע לי להיות עורכת ומפיקה בתכנית הרדיו שלהם.

 

עוד ב-Onlife:

דפני ליף מסכמת את השנה המשמעותית בחייה

רשף לוי בסטטוס על הדרת נשים - הצדדים החיוביים

מיכל גולדן עושה חשבון נפש

 

 

עד היום, הם העבודה הכי כיפית שהיתה לי. הם דומים לי מאוד ? רצינות לצד טירוף. איך שהגעתי הם אמרו לי "את רוצה להיות עורכת? זה התפקיד הכי חשוב פה, את צריכה להשיג את מי שאנחנו אומרים לך".

 

על היום הראשון הם התקילו אותי ? הספקתי להיות בחפיפה רק חודש - ואז התחילה מלחמת לבנון.

היה לי קלסר שמות ומספרי טלפון שלא היה מבייש את משרד הביטחון.

כל יום הייתי צריכה להשיג את מי שהם אמרו. הגעתי לתכנית כשאני לא מכירה אף אחד, התקשרתי לכל הכתבים, יום יום, הצקתי ורדפתי. כשאני צריכה להשיג מישהו אני מגיעה אליו.

 

תוך חודשיים היה לי קלסר עם כל השמות והטלפונים של כל השרים והאנשים הכי חשובים, חצי קלסר סוריה חצי קלסר לבנון. העליתי את כולם על הקו, גם על הדברים השטותיים ביותר. הגעתי לחנות שעונים בלבנון, רק כדי ששי יוכל לשאול את המוכר אם אנחנו עדיין תקועים בשנת 82'.

 

ההישג הראשון והמשמעותי שלי היה להשיג את פואד סניורה. 

הוא היה ראש ממשלת לבנון בזמן המלחמה, והיה יום שהוא כינס מסיבת עיתונאים ובכה על היחס של ישראל, ואני הגעתי אליו והצלחתי להעלות אותו על הקו.

 

כל המדינה דיברה על זה. כל הכתבים שרדפתי אחריהם חודשיים פתאום מתקשרים אלי, צבי יחזקאלי משאיר לי הודעות "אמירה תחזרי אלי" במשיבון. הכנסתי את שי ודרור לחדשות 10, חדשות 2, גיא פינס, למחרת ידיעות אחורי, מעריב אחורי, גל"צ, כולם ראיינו אותי.

 

השעו אותי מהרדיו כמה פעמים בגלל שי ודרור.

פעם אחת בגלל פואד סניורה, קיבלנו מכתב שאנחנו חלק מהתעמולה הציונית והשעו אותנו, פעם אחרת זה היה בגלל א' של קצב. העליתי אותה לשידור, אמרתי לשי ודרור לקרוא לה א', אבל הם פרובוקטורים, וישר חשפו את השם שלה. היא ניתקה ואותי השעו.

 

לא מעט משרדי חקירות הציעו לי עבודה אחרי התכנית.

אני משיגה אנשים, בין אם צריך לשווק את עצמך, להתחנף, לבקש, ואפילו לשקר אם אין ברירה. גם התחלתי לעשות אחד ועוד אחד. בנימין נתניהו למשל, לא חסרים לו אויבים פוליטיים, הייתי מתחברת לעוזרים הפרלמנטרים של האנשים האלה והם היו עוזרים לי.

 

אותו סיפור עם א' של קצב: התחלתי לשאול עוזרים פרלמנטרים מי היא יכולה להיות, חיפשתי שמות של מנהלות לשכה, וזה פשוט היה באינטרנט, רשימה מסודרת. חיפשתי מי יכולה להתאים, בשם, בשנים, והגעתי לשם שלה. אחרי בירור ב-144, שהעלה שיש תשע נשים בשם הזה בארץ, התקשרתי לכל אחת ומצאתי אותה. 

לפני שהתחילה התכנית 'בקרוב אהבה' רעדתי מפחד.

היו לי שיחות עם אירי ריקין ועם הבמאית, ופשוט מתתי מפחד. את אמורה לדבר חופשי, לקום משינה, לא לחשוב על מה שקורה, שוכחים את המצלמה. זה לא רק משפט. מי שלא שוכח את המצלמה רואים אחר כך כמה הוא מזויף.

 

את שופכת שנה מהחיים שלך מול המצלמה ולא באמת חושבת מה המשמעויות של זה לפני כן. לשמחתי, הרוב הגדול של התגובות היה מפרגן הרבה יותר ממה שציפיתי, הכנתי את עצמי להרבה יותר גרוע.

 

אנשים כנראה הזדהו איתי, לא הייתי עוד דוגמנית שראו על המסך. אנשים לא היו רגילים לראות כל כך הרבה אמת.

 

קיבלתי המון הצעות רומנטיות בתקופה של 'בקרוב אהבה'.

וממש לא היו הערות נבזיות, להפך, כמות החיזור היתה מטורפת. דווקא בי חל תהליך הפוך ולא יצאתי עם אף אחד, הסתגרתי. לא ידעתי אם אנשים רוצים אותי כי אני בטלוויזיה - מי ישמע אני פריס הילטון.

 

אנשים פשוט למדו להכיר אותי דרך המסך, גילו שאני הטעם שלהם ושלחו לי מייל. המצחיק הוא שלאורך השנים הייתי הכי שואו - אוף ופתאום הפכתי להיות מופנמת, חל בי תהליך היסגרות חיובי דווקא, פתאום לא הייתי צריכה את תשומת הלב והרעש והצלצולים של פעם, נרגעתי.

חשוב לי להרגיש טוב עם עצמי.

בזמן הסדרה התראיינתי הרבה מתוך אג'נדה, דיברתי על המשקל שלי, על כמה זה חשוב להרגיש טוב עם עצמך. 'מועדון הנשים הנשואות' לא שייך לרזות בלבד. אין מדד להצלחה לפי משקל - דווקא בתקופות שהייתי הכי רזה לא הייתי יותר מאושרת.

 

במהלך התכנית קיבלתי אלפי מכתבים, מיילים, מסטודנטיות שעושות עבודות על מגזר, מנשים שאמרו שאני נותנת להן כוח. נשים ראו בי, בחורה אחת עם בטחון עצמי, איך זה מקרין עליהן. אם גלית גוטמן היתה מדברת על הביטחון העצמי שלה בטלוויזיה זה לא היה מדבר אל האישה משדרות שרואה את התכנית, אמירה בוזגלו כן.

אני אוהבת להיות בפרונט של מסך בלי קשר לטלוויזיה.

אני רוצה במה. לא סתם קוראים לי אמירה, יש לי מה להגיד ובטלוויזיה זה מגיע ליותר אנשים. זה לא שהייתי רוצה להיות כוכבת בפסטיגל - זה אחלה פרנסה - אבל אני אהיה מאושרת אם אוכל להתפרנס כל חיי מדברים שאני יצרתי.

 

אני לא אהיה בפרונט בכל מחיר. 

זה צריך להתאים למה שאני מאמינה בו. למשל לא הייתי נכנסת לבית האח הגדול, הספיק לי 'בקרוב אהבה'. אני לא פוסלת אותו כפורמט, להפך, אני אוהבת אותו, הוא אחד הטובים שהיה לנו בארץ. מדובר בתכנית ערוכה היטב, אנתרופולוגית ומעניינת. אני אוהבת טלויזיה טובה וזו לגמרי טלויזיה טובה.

בזכות אמא שלי הפכתי להיות בחורה, שכל מה שהיא מדמיינת, קורה.

אמא שלי יצקה אצלי גנים של ביטחון עצמי. היא אישה מאוד חזקה נפשית, חד הורית (אבי עזב ואנחנו לא בקשר), מרוקאית, שנתנה לבת היחידה שלה את התחושה שהיא מלכה. 

 

לא משנה מה אמרתי, היא היתה מאחורי, אמרה לי שאני צודקת. לא היה צעקות, לא היו הטפות. היה לי חופש והידיעה שאמא שלי מאמינה בי ועומדת מאחורי. זה בדברים הקטנים: באתי בגיל 15 עם פס ירוק בשיער ? גם אם היא חשבה שזה לא יפה, היא אמרה כלום. אם חשבה שזה יפה ? היתה מחמיאה.

 

היא האמינה בי בכל מצב וזה גישה שאני אימצתי לחיים. היום בעבודה שלי כמלהקת, אנשים אומרים לי לפעמים, "אנחנו (ומתייחסים אלי ואליהם באותו משפט), בגלל שגדלנו בסביבה קשה, שעברנו קשיים - הכל קטן עלינו". זה נכון.

 

כשאתה גדל לילדות אחרת, אתה מקבל תעצומות נפשיות אחרות. איפה שאנשים נופלים לנו עדיין לא התחיל לכאוב.

 

אני בחיים לא אהיה בלונדינית .

בשביל להיות בלונדינית צריך אופי ואין לי שום נים בגוף שהוא בלונדיני, זה בניגוד לכל הערכים שלי. זה מצחיק, כי כשאני עושה את הורוד בשיער, אני יושבת במספרה עם חימצון ואנשים אומרים לי כמה זה מתאים לי, הבלונד.

 

הפוני הורוד נורא מגניב בעיניי, אני חושבת שזה אמנות. היום אגב אין יותר פוני ורוד, רק פס בצד. נרגעתי, כבר אמרתי?

אני לא אוהבת גברים גדולים.

חברות שלי תמיד אומרות "אני צריכה גבר". אני לא מבינה את המשפט הזה. אני לא אוהבת בבונים, לא אוהבת שרירים, לא מחפשת "גבר". זו כזו קלישאה שנשים אוהבות גברים גדולים מהן, או מבוגרים מהן. אף פעם לא אהבתי. מרבית בני הזוג שלי היו שחיפים, או סתם יפים.

 

אני לא אוהבת לקנות בגדים בארץ.

מכמה סיבות: המחירים מטורפים - אין תרבות של סיילים, ממש כואב לי הלב ללכת עם 1000 שקל ולקנות 2 פריטים. גם עניין המידות בעייתי. כשאני כן קונה אני אוהבת את רונן חן, H&M, טופ שופ, אבל באמת שאין הרבה אופציות. לא מביאים מידות כמו בחו"ל. בגלל זה אני טסה לפחות פעמיים בשנה לחו"ל.

 

אני בחיים לא אשנא מישהי אחרת כי יש לה גוף טוב.

אני לא מבינה את הבנות שאומרות על מישהי חתיכה "יואו, איזה זונה", לא מבינה בנות ששונאות בנות. מרבית חברותיי לאורך התיכון היו יפהפיות, עם גוף מצוין וזה אף פעם לא פגם לי בביטחון העצמי, אני בחיים לא אקנא במישהי בגלל זה. חשוב לי לקדם נשים.

 

המשפט הזה "אישה לאישה זאב", זה בולשיט, זה נורמה חברתית שהושרשה בנו. כששמים 14 בנות על גבר אחד כמו בתכנית "הדור הבא 24/7", ברור שזה יקרה, אבל זה לא מצב טבעי, זה לשים אישה במקום מבזה מלכתחילה. במצב הטבעי יש מקום גם לך וגם לי.

גברים מפחדים מנשים עוצמתיות.

בכל תקופה בהיסטוריה גברים ניסו להקטין נשים. אני לא יודעת למה זה כל כך חשוב להם. זה רצון של הגבר הפטריאכל להנמיך נשים. כשניסיתי לדבר על זה במשך השנים, תמיד היו אומרים לי "אל תיכנסי לזה, פמיניזם זה לא נושא סקסי".

 

בשתי כתבות של יאיר לפיד ב"אולפן שישי" הכנסנו משהו לסדר היום ופתאום כל המדינה מתעסקת בזה, בהדרת נשים. יש הפגנות, יש איחוד של חילונים ודתיים, יש תורמים שמביאים אוטובוסים לבית שמש, ראש הממשלה מדבר על זה.

 

לתקשורת יש חשיבות עצומה. היא מביאה לשינוי בסדר היום הציבורי. זה אמנם קרה רגע אחד מאוחר מדי, אבל העיקר שזה קרה. אני חיה במדינת ת"א, לא חיה את האפליה באמת, פתאום כשרואים את זה והתקשורת דואגת לפמפם את זה יום יום, זה הופך להיות חשוב לכולם.

 

הטרדות מיניות נחשב פעם לנושא "לא סקסי" והיום זה בכותרות.

הדרת נשים תמיד היתה שם, אבל פתאום זה עלה לסדר היום הציבורי, הפך להיות בלב הקונצנזוס.

 

צריך ללמוד מהקהילה ההומוסקסואלית בקטע הזה, אני מצדיעה להם, הם דואגים אחד לשני, אחד בשביל כולם - נשים גם צריכות לפעול ככה. נכון שאי אפשר לשנות את כולם, אבל אולי אפשר להכניס בהם פחד. דרושה מלחמת חורמה באותם אנשים, ליצור כוח הרתעה שכשיתפסו אותם זה ינער אותם, אולי זה לא ישנה את דרך המחשבה שלהם, אבל זה יגרום להם לחשוב פעמיים לפני שהם עושים משהו.

 

גם אני הייתי מהאנשים הספקניים פעם, חשבתי שאנחנו עם שלא עושה מחאות. היתה יופי של שנה בה הציבור אומר מה שהוא חושב.

 

הייתי יושבת לקפה עם עצמי.

לא בקטע של נרקסיזם, אבל בא לי לשתוק קצת וגם להשתיק את המחשבות שיהיה רגע של ריק במוח. רק לשעה, בעצם פחות, שעה זה הרבה זמן בשבילי. 

תגיות