לא עיקר ולא הדר: הרהור על הרטוריקה של הדחייה
להגיד "הדרת נשים" זה קצת כמו להגיד "עקרת בית". זו וגם זו מכסות על המציאות ומכבסות אותה: בדומה לפער בין הכרזת העצמאות של מדינת ישראל שהצהירה "בלי הבדל דת, גזע ומין", לבין המציאות ההיסטורית שהתקיימה בפועל, כך הפער בין המשמעות החופשית של המטבע "הדרת נשים" והתיבה "עקרות הבית".
בשני המקרים מדובר על טקסט כמעט תעמולתי די מבריק: הדרה – מלשון הדורה, או נהדרת, וכמובן: למהדרין – עקרת – מלשון עיקר, מרכז, ליבה – כאילו להאדיר את הנשים ולרומם את שמן, אך בפועל, כבוד בת-מלך פנימה, ורצוי עם תריסים מוגפים ודלת נעולה.
הן "הדרת נשים" והן "עקרת בית" שירתו ומשרתות זרמים דומיננטיים יותר ופחות בקרב הציבור הישראלי. בשני המקרים מדובר על רטוריקה שתפקידה לאשרר את מקומן ותפקידיהן המסורתיים של נשים, המתוחם לבית והמוגבלים לאחזקתו. מי שמסתכלת טוב-טוב רואה שהחרדים, וגם כמה חרדיות, לא חידשו שום דבר, ושהרטוריקה של אלה, בבואם לדחות, לדחוק ולהרחיק נשים, אינה שונה מזו של ציבור חופשי, הציבור הקרוי חילוני, נאור, ליברלי, שוויוני בהצהרתו, כבר בשנים הראשונות של החברה הישראלית במדינתה.
ברטוריקה של השיח הציבורי דאז, על פלגיו השונים: חברי תנועת העבודה לזרמיה וגם הימין המתון, הזעיר-בורגני והימין הרדיקלי והשמאל הקיצוני. אלה גם אלה לעולם גברים, באותם ימים יוצאי אירופה כמעט באופן בלעדי – "עקרות הבית" היה שמו השני של ציבור הנשים בישראל, אחרי אימהות, כמובן, שהיתה ועודנה הייעוד של האישה היהודייה בארץ.
"עקרות הבית" היה הציבור שהפגין נגד מדיניות הצנע עליה הכריזה הממשלה באביב 1949 והיה זה שכרע תחת נטל ביצועו; "עקרות הבית" היה זה הסקטור שהתמודד באופן יומיומי עם הזנת העם בימים של קיצוב מוצרים ופיקוח על מחיריהם; הקושי להזין את הבית הפרטי הקרין על הקושי להזין את הבית הלאומי.
בדומה, גם מושגים כמו חשבון נפש נותרו בגבולות הבית. בין כסה לעשור, עם בוא הסתיו, נדרש ציבור עקרות הבית לבדוק אם הכול בבית שפיר: לקראת אחד מימי הכיפורים קראו מדורי הנשים בעיתונות היומית לבדוק האם ארון הבגדים מסודר, האם החור בכיסוי קרש הגיהוץ הוטלא ובעיקר, האם עמדה עקרת הבית בגבולות התקציב המשפחתי או חרגה מהם.
רוח זו הכתיבה את לשון השבחים להן זכו נשים בתפקידי ציבור על פועלן: ב-1957 שיבחה מערכת דבר, ביטאון ההסתדרות והשופר העיקרי של מפא"י, את גולדה מאיר וכינתה אותה "עקרת הבית הלאומי"; כלשון כותרת הראיון שנתנה שיינה קרונגולד, אחותה של שרת החוץ, לכתבתמעריב תקוה ויינשטוק ב-1960, "א?ם הבית בסדר – המדינה בסדר".
בקיץ שעבר וגם בחורף הזה כבר ברור שהבית לא בסדר, ועל כן המדינה לא בסדר: לא עיקר לה ולא הדר, ולא לתפארת מדינת ישראל.





React to WordPress