מה רני רהב וצופית גרנט מאחלים לילדים שלהם?

יש להם מקצוע מסודר ומכובד, שכולל גם חשיפה ציבורית אדירה. כולם ידועים בתחומם, בכך אין ספק, אבל האם זה המקצוע שהם מאחלים לילדים שלהם? 

צופית גרנט, שחקנית ומגישת טלוויזיה, נשואה לאברם גרנט ואם לשניים.

"הילדים שלי כבר בכיוון התעשייה, שניהם פונים כבר עכשיו לתחום המשחק בין היתר, ואני בהחלט מאוד מעודדת אותם כי אני מאוד אוהבת את המקצוע, ממש מתה עליו".

מה הדבר שהכי אהוב עליך במקצוע הזה?

"שהוא מאפשר לך להיות צינור מאוד גדול של עבודה ושל שינוי. לא לכל אחד יש את האפשרות לעשות את זה. בכלל, להתעסק ביצירתיות זה מרגש. אם הילדים שלי יפתחו את זה עד הסוף זה יהיה נהדר, אבל בהחלט לא כל אחד בנוי לעבוד בזה. זה מקצוע משתנה, לא צפוי, לא בטוח - אבל זה מתאים לאופי שלי".

מה הטיפ הכי גדול שאת יכולה לתת לילדייך, המסר העיקרי שעליהם לזכור?

"המסר הכי חשוב שאני יכולה להעביר הוא - אל תהיו רק מבצעים שעושים את מה שאחרים מכתיבים לכם, אפילו אם זה תפקיד ראשי בתיאטרון. אל תהיו כפופים - תחפשו לפרוץ את הגבולות שלכם, תהיו בכבוד לכולם, זה מאוד חשוב. תמשיכו להמציא את עצמכם ואל תהיו תלויים באחרים.

המנעד שלנו כאנשים הוא מאוד רחב, אבל רק למעטים יש את הביצים לנסות. אנשים מפחדים שלא יאהבו אותם ושלא תהיה להם פרנסה, ועל כאלו אנשים אני אישית מאוד מרחמת. עוד דבר חשוב שאני ואברם מאוד מיישמים אצלנו בבית, זה לקחת את הכל בצורה מאוד בריאה, וכמובן - לשמור על פרופורציות".

ליעד כהן, מנכ"ל ACE, נשוי ואב לשלושה.

"הייתי ממליץ לילדיי לעשות כל מה שיספק אותם וימלא אותם. בהחלט צריך להיות אדם שמתאים לעולם העסקים, לא כולם מתאימים. אני מאוד מסופק מהעבודה ומאוד נהנה ממנה ובהחלט שמח על הדרך שהלכתי בה. העצה הכי טובה שהייתי נותן להם היא: תשפיעו, תשנו דברים, תקבעו סדר יום, אל תתנו לזמן פשוט לעבור אלא התרכזו בעשיה ואל תפחדו מטעויות."

כאדם מצליח מאוד בתחומו שהיה בעבר גם מנכ"ל "תנובה", מה העצה הכי טובה שהיית נותן לילדיך?

"העצה הכי טובה שישי לי לתת להם היא - תישארו בני אדם. יש הרבה מאוד אנשים במקצוע הזה ששכחו מה המשמעות הפשוטה של להיות בני אדם והם מתנהלים ביום יום שלהם ללא חמלה, ללא אמפתיה וללא יושרה. אם הייתי צריך לתת רק עצה אחת - זו העצה שהייתי נותן".

זיו קורן, צלם עיתונות ותיק ועטור פרסים, נשוי לגלית גוטמן הלא פחות כשרונית ואב לשתיים.

"בפירוש לא ארצה שבנותיי יהיו צלמות עיתונות. באופן כללי אני לא רוצה שהן יעשו אף אחד מהדברים שאני עושה או עשיתי, אם זה לנסוע על אופנוע, לעשן או לעבור את תקופת ההתבגרות שאני עברתי כנער מרדן. אני גם לא הייתי ממליץ על המקצוע הזה לאף אחד אחר. צלם אמריקני מוכר אמר לי כבר לפני 10 שנים שצילום עיתונות הוא מקצוע נכחד - והוא צדק. זה מקצוע שמאבד מהיוקרה שלו וכבר לא מתגמל כמו שהיה פעם, שלא לדבר על זה שקשה מאוד לעסוק בו - פיזית ונפשית".

ואם הן בכל זאת יבואו בוקר אחד ויגידו, "אבא, בחרנו בזה"?

אני משער שאני לא אוכל למנוע מהן לעסוק בזה וגם לא אנסה למנוע בגופי כל דבר אחר שהן ירצו לעשות. אם זה מה שהן יבחרו לעשות, אני אנסה לצייד אותן בכל הידע והניסיון שיש לי - בשביל שתהיה להן כמה שיותר אינפורמציה".

טלי ליפקין שחק, עיתונאית מוערכת וותיקה, נשואה לרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין-שחק ואם לשלושה.

"כמו שאני רואה את שלושת ילדיי, אין סכנה שהן ירצו ללכת בעקבותיי. אף אחד מהשלושה לא מתפעל מהעיסוק שלי בתקשורת. שלושתם מוכשרים יותר ממני ולהרבה יותר דברים שאפשר לעשות עם החיים, ולדעתי - אף אחד מהם לא מרגיש שיש לו איזה רווח מהעיסוק שלי בעיתונות. אבל כמובן שאם זה מה שהם היו רוצים לעשות, הייתי אומרת לכו ותצליחו ותעשו את זה הכי טוב שאתם יכולים".

"אני גדלתי בבית מסוים וכנראה שאני התוצר שלו. אבי היה עיתונאי, וליום ההולדת ה-16 שלי קיבלתי מכונת כתיבה והבנתי את הרמז. אחרי כל השנים האלה והסיפוק הרב שיש לי מכל מה שעשיתי ואני עושה, אני חושבת שיש הרבה דברים אחרים שיכולתי לעשות. אני יכולה לרמוז למשל שבתי הבכורה סיימה עבודה סוציאלית. יש המון דברים אחרים חשובים לא פחות וגדולים הרבה יותר ודרכים לתרום לעולם".

רני רהב, יו"ר רהב תקשורת ויח"צ, נשוי ואב לבן.

"התקווה היא בהחלט שהדור הצעיר ימשיך אותנו, אבל אם זה לא יקרה זה לא יקרה. אני מאמין שכל אדם צריך לעשות את מה שהוא רוצה. הבן שלי נושם את העבודה הזו מהיום שהוא נולד,  ואם ירצה לעבוד במקצוע הזה הייתי ממליץ לו רק לשמור על תעוזה, שקט נפשי ולתת את השירות הטוב ביותר. אני בהחלט ממליץ בחום על המקצוע, אני מאוד נהנה בו".

אסתי זקהיים, שחקנית תיאטרון ואם לשלושה.

"אני אהיה מאושרת עם כל מה שילדיי יהיו מאושרים איתו. אני חושבת שאני מאוד בת מזל, כי יש אחוז קטן באוכלוסיה שעושה את מה שהוא אוהב ואני כזו. זה אחד המקצועות הנפלאים. דווקא בדרך בה בחרתי שהיא דרך צדדית יותר, שבה פחות נהנים ממנעמי המקצוע, אני חווה סיפוק גדול ונתינה. הכוח של התיאטרון הוא עצום".

בכל זאת, יש במקצוע הזה צדדים לא פשוטים בכלל. לא מעדיפה שהם ימנעו מהצדדים האלה?

"הם רואים ויודעים שאני עובדת מאוד קשה. למזלי, הגעתי לפרסום כשכבר הייתי בשלה, כך שהביקורת לא הרסה אותי. אבל זו בהחלט סוגיה שצריך ללמוד להתמודד איתה. העבודה הכי קשה פה היא שאתה בעצם מוכר את עצמך, ואם לא רוצים אותך - אז לא רוצים 'אותך' - את הגוף, הנפש, הקול שלך. צריך כוחות לעשות את ההפרדה ולהבין שזה לא באמת קשור אליך באופן אישי.

"העצה הכי טובה שלי היא להיות מאושרים, לעבוד קשה ולראות, אם מחר בבוקר - אתם יותר טובים ממה שהייתם היום. אז תדעו שהכל בסדר והכל נכון".

חברת הכנסת רונית תירוש, נשואה ואם לשלושה.

"לא הייתי דוחפת את ילדיי לכיוון של הפוליטיקה. אם הם ירצו יום אחד, לא אמנע מהם כמובן, אבל הייתי מוודאת שהם מבינים שיש צורך בתכונות אופי מסויימות מאוד לכך. סגנון העבודה הוא לא פשוט, יש הרבה קונספירציות, הסכמים מעל ומתחת לשולחן וצריך לדעת להתמודד עם זה.

אבל, בסופו של דבר זו סביבה שאפשר לעשות בה רבות עבור החברה. יש קשיים בכל מקצוע אבל פה באמת אפשר לשנות.

את חושבת שלנשים קשה יותר להצליח במקצוע הזה?

ללא ספק, לנשים קשה יותר בתחום הזה. זה מקצוע ששייך ברובו לגברים. זה לא עולם שמפרגן לנשים והוא בעיקר מאוד כוחני. לכן, כמו שאמרתי, צריך בשבילו אופי מאוד מסוים".

ציון אמיר, מבכירי עורכי הדין הפליליים בישראל ואב לשלושה.

"בתפיסה שלי, אין לי חלומות שילדיי ילכו בדרך זו או אחרת, אבל קשה לי להתלהב מהאפשרות שהם יעסקו במקצוע כזה. זה מקצוע מרתק, מיוחד ומאתגר, יש בו הרבה דברים שיכולים לכבוש את הלב והשכל, אבל אני בכלל לא נלהב כשאני חושב עליהם קמים בבוקר לעבודה כזו. היוקרה קיימת, נכון, ואפשר בהחלט להתפרנס בכבוד, ומי שמוכשר ומשקיע גם יראה שכר רב בעמלו. אבל זה מקצוע אלים וכוחני, שמחייב אותך להימצא בעימות יומיומי קבוע מול אנשים לא קלים.

אדם נורמלי יוצא לעבודה בחדווה ועובד בדרך כלל בסביבה טבעית וידידותית בה הוא מרגיש נוח. העבודה של עורך דין, ובעיקר זו של פליליסט, היא של מלחמה, מאבק וכיפוף ידיים קבוע. כל הזמן צריך להוכיח שהצד השני לא בסדר. זה מתיש".

"אני, בעצם, מקרה אבוד. אני כבר כמעט 30 שנה במקצוע ואני אוהב אותו מאוד וגם טוב בו, אבל מי שאוהב את ילדיו לא יאחל להם להיות בסביבה כזו. אף פעם לא הגעתי לנקודת שבירה אבל כן קרה שחשבתי לעצמי למה אני צריך את זה. יש למשל מקרים בהם אתה מנהל את משפט חייו של הלקוח שלך ואתה מאמין לו ומאמין שנעשה לו עוול איום ונורא. אתה משליך את יהבך על בית המשפט ומקווה שהצדק יצא לאור, ואז המשפט מסתיים בהרשעה, האיש הולך למאסר והצדק לא נעשה. זו אחת התחושות הקשות ביותר, ועו"ד בהחלט יכול להרגיש ברגע כזה שהוא רוצה להרים ידיים וללכת. כשזה קורה מקבלים כאב בטן איום ורוצים לצעוק לשמיים.

אבל המציאות יותר חזקה ואתה מאמין שאתה יכול לתקן את הדברים, כי יש בך אמונה בסיסית שבסופו של דבר המערכת תעשה את הדבר הנכון, וזה מחזק אותך. להגיד שקמים בבוקר עם תחושת חדווה? לא, החיים במקצוע הזה הם מאבק תמידי".