מי מכם שנמצא בזוגיות, מכיר היטב את ההרגשה של משהו שאתה אומר  - שמתקבל לגמרי הפוך ממה שהתכוונת. כל מה שרצית, למשל, היה להחמיא לה על מה שהשמלה היפה הזאת עושה לאיזור המותניים האהוב עליך, ומה שקיבלת בתמורה זה ים של דמעות, דיאטה בלתי אפשרית, והסתגרות נוסח מנחם בגין בבית עד שה"בעיה" תחלוף, או קרוב יותר לוודאי – עד שההערה שלך תישכח.

 

השפה היא דבר דינמי ביותר ( כמו שיודע כל מי שנישק אי פעם...). הדרך בה אתה משתמש במילים היא אינסופית מפותלת ורבת פנים. אפילו הטון קובע. אותו משפט הנאמר בנימה תקיפה ומלאת ביטחון עצמי, יתקבל הפוך ב 180 מעלות אם ייאמר בהיסוס ובתחושת חוסר החלטיות. אם תשים סימן שאלה בסוף כל אמת מוחלטת שאתה מכיר, תגלה מיד שהיא מוחלטת קצת פחות. לטעמי האישי, חייך יהיו גם טובים ומעניינים יותר ככה, אבל זה כבר נושא לטור אחר.

בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת ( ההיסטוריון מגרד בזקנו בידענות) היה שלום חנוך בסיומו של עשור סוער ורב תהפוכות. בתחילתו הפיק את התקליט "חתונה לבנה" שכולל בתוכו יצירות מופת מוסיקליות וטקסטואליות העוסקות במשברי נישואין וזוגיות (בהפקה בומבסטית מדי, לטעמי האישי...), המון הופעות, "על פני האדמה" האולפני והמסוגר יותר, ולקראת סוף העשור – "מחכים למשיח" המונומנטלי.

 

שלום חנוך, אדם הער תמיד לסביבתו ועסוק בהרבה יותר דברים מאשר הפופיק הפרטי שלו (להבדיל מכמה אנשים מוכשרים בימינו אלה), היה מודע מאוד לעולם המוסיקה סביבו. דייויד ברוזה וההצלחה הספרדית המדהימה שלו עם "האשה שאיתי", שלמה ארצי בשיא תפארתו מלאת עולם האסוציאציות האישי והמפותל, ועוד.

 

אז שלום חנוך החליט לכתוב שיר שיהווה מעין מאמר ביקורת על עולם המוסיקה שסביבו. הוא מילא אותו בשמות ספרדיים אקזוטיים כמו "מורנה" ( על שם מורנו, טכנאי האולפן שלו?) ו"באילנדו קורסון" ( הלב המרקד?) וקרא לו בשם אירוני "דז'ה וו" כשהמשפט המרכזי של השיר מסתיים ב "למראית הדז'ה וו", משפט בלתי אפשרי בעליל.

אך אויה, ילדים, ראו מה קרה לו לשלום המסכן... כשרונו העצום גבר על האירוניה שלו, וסביב הבסיס החומצתי אותו ניסה לבנות לשיר, פרח, אולי כנגד רצונו, שיר אהבה קסום קורע לב ומופק בגאוניות שהפך ללהיט רדיו ענק.

 

מה זה אומר בעצם? האם שלום חנוך התכוון בהפוך על הפוך, כמו בפתיחת הטור, לבקר את מותניה של המוסיקה הישראלית ויצא מהלל את יופיה ברגש רב?

 

בכל מקרה המסקנה המאוד ברורה היא שבאמנות כמו באמנות, ההחלטה היא של השומע והרואה. היופי ואפילו הטון של התוכן הם בעיני המתבונן, או המאזין במקרה זה. ואנחנו מתוך ההמולה הגדולה הזאת, הרווחנו שיר מופלא, ואפילו קצת מוסר השכל.

 

מה צריך יותר?...