הנה משל קצר:

שפן הולך ביער ופוגש אריה. האריה רעב, או אולי לא. כי אכל כבר שפן אחר. והשפן? מצב התיאבון של האריה לא משנה לו במיוחד. הוא רואה מולו סכנה ברורה ומיידית. מבחינתו היער הוא סביבה מסוכנת כי בכל רגע יכול להגיע מולך אריה אחד, רעב, שבע או סתם אריה שבא לו לנשנש קצת שאריות שפן לקינוח אחרי האוכל.

 

והנמשל?

אחת התגובות הנפוצות ששמענו היום למקרה החטיפה והתקיפה האלימה של ילדה בת שמונה על ידי גבר בן שלושים ושבע בחדרה, היא "איזה מזל, לא קרה לה כלום". התגובה מתייחסת ככל הנראה לכך שהגבר לא הספיק לאנוס את הילדה. הווה אומר לא הספיק לבצע חדירה כלשהיא לאיבר המין שלה. לשיטתנו החברתית, אפשר להירגע. אין טראומה מינית נראית לעין כי ילדה בת שמונה לא נאנסה על ידי גבר בן 37. אבל האמת קצת אחרת, במקרה הזה ובכל מקרה אחר של תקיפה מינית.

 

האמת היא שאין צורך בחדירה המהווה טראומה גופנית אלימה וקשה, ובמקרה של ילדה בת שמונה בוודאי הייתה מייצרת גם נזק פיזי כלשהוא, על מנת לייצר טראומה נפשית קשה ואף מתמשכת.

נכון, יש סיכוי סביר שאונס ממש היה מוסיף על הטראומה, אך משפט שאומר "איזה מזל, לא קרה לה כלום" הוא משפט המוחק במחי יד מתן כל תוקף לאירוע הקשה והאלים שעברה הילדה.

ארבע אמירות משמעותיות יש להגיד על המשפט המצער הזה ועל האירוע כולו:

 

1. הנחת היסוד החברתית שלנו לגבי אונס מלווה במיתוסים רבים. תפקידם של מיתוסים אלה להגן עלינו מפני האמת הקשה. האמת שמבהירה לנו שאלימות מינית נמצאת בכל מקום. פוגעים יכולים לבוא מכל מקום ומכל קצוות הקשת החברתית. ילדות וילדים, נערות ונערים, גברים ונשים נפגעים כל הזמן, בעיקר על ידי אנשים המוכרים להם. בעיקר על ידי אנשים האמונים על שלומם ורווחתם, לעיתים קרובות על ידי אנשים אוהבים ואהובים עליהם. גם המיתוס המניח כי פוגעים מינית הם חולי נפש, כפי שטרחו מהדורות החדשות להדגיש כל הזמן (למה בעצם זה חשוב כל כך? זה מפחית מעוצמת הפגיעה? זה מגן עלינו?) הוא מיתוס נפוץ. הוא שומר עלינו כי הוא גורם לנו לחשוב שנוכל לכלוא את כל האנשים המסוכנים, וגורם לנו עוד להניח כי מי שפוגע מינית אינו שולט בעצמו ואינו אחראי לחלוטין למעשיו. כשאנחנו אומרים "איזה מזל לא קרה לה כלום" אנחנו מגדירים שוב אונס ואלימות מינית כמעשה של חדירה לאיבר מין ומצמצמים שוב את ההגדרה של אלימות מינית למסגרת צרה מידי.

 

2. להגיד "איזה מזל לא קרה לה כלום" פירושו לא לתת תוקף לטראומה הנגרמת מתוך תחושת סכנה. אם הפשע לא מומש עד תומו הרי  שאינו גורר אחריו טראומה נפשית משמעותית. לנפגעת, ההכרה בכך שגם אם היה ניסיון אונס נגרמה לה טראומה ופגיעה קשה, היא הצורך המהותי ביותר. ילדה מלאת תושייה או מרובת מזל הצליחה להימלט לפני שהצליח התוקף שלה לשים את החותמת הסופית על גופה. בדרך הוא חטף אותה (כן, גם אם עלתה לאוטו לכאורה "מרצונה", זו עדיין חטיפה), ביצע בה מעשה מגונה והפשיט אותה. ילדה בת שמונה נותרה עירומה לבדה בלילה בבית קברות אבל מבחינת הציבור "איזה מזל, לא קרה לה כלום". רק חטיפה, הפשטה ותחושה נוראה כי היא ניצודה כמו שפן על  ידי חיית טרף.

3. מבחינתה, האפשרות לצעוד לבד ברחוב נשללה ממנה (וכנראה גם מחברותיה). היכולת להתנהל במרחב כרצונה נלקחה ממנה כפי שהיא נלקחת מנשים רבות כל כך מידי יום, כאשר אנו צועדות ברחוב וחשופות להערות, נגיעות, הצעות ולעיתים גם לתקיפות מיניות אלימות וטראומטיות עוד יותר. המסר שהועבר באירוע זה הוא כפול: "אל תעברי לבד ילדה ברחוב-זה משחק באש" וגם: מומלץ להתכנס בבית אחרי רדת החשכה, אז יוצאים השדים והמשוגעים לחגוג. בכל זאת מזל, "לא קרה לה כלום". טראומה מינית אם אינה מטופלת כראוי, תתפתח ככל הנראה לתגובה פוסט טראומטית וזו עשויה להתפתח לקשיים קבועים הפוגעים באיכות החיים שלנו ועשויים גם לעלות לנו בחיינו ממש. אם לא נכיר בקיומה של טראומה איך נטפל בה ונמנע את הפיכתה ליושבת קבע בחיינו?

 

4. האיש שחטף אותה לוקה בנפשו, טרחו כל מהדורות החדשות לציין ואני שואלת: מדוע חשוב כל כך לציין את זה? האם זה מפחית מעצמת הפגיעה? האם מקל עלינו כי מעט משוגעים מסתובבים במקומותינו ולכן אנו מוגנות ומוגנים יחסית כל עוד שערי המוסדות נשארים נעולים? האם זהו נסיון לטעון כי אם האיש לוקה בנפשו הוא אינו אחראי לחלוטין על מעשיו? משהו גדול ממנו "הכריח" אותו לתכנן בקפידה, לעקוב, לנהוג ברכב, לפתות, לחטוף, להפשיט ולפגוע בילדה בת 8? אכן, תכנון מקיף בהתחשב בעובדה שהאיש לוקה בנפשו. הרוב המוחלט של מקרי התקיפה המינית אינם תוצאה של יצר מיני בלתי נשלט. לו היה הדבר כך, היינו מותקפות בכל  רגע נתון כמעט. אבל האמת היא שמרבית המקרים מתוכננים. לעיתים בקפידה. גם כאשר הם מבוצעים על ידי תוקפים אלימים ואכזריים דוגמת בני סלע למשל.

 

בחזרה לנמשל:"איזה מזל, לא קרה לה כלום" הוא משפט אומלל, אבל יותר מאומללותו הוא משקף תפיסת עולם חברתית המסרבת עדיין להכיר בהיקף והמגוון שאלימות מינית טומנת בחובה. אנו מסרבים ומסרבות להכיר בכך שלטראומה מינית פנים ואפשרויות כה רבות להגיע אלינו, כי אם נכיר בכך, נבין שאנו נמצאים בעיצומה של מגיפה תרבותית. ואז אולי נצטרך להיחשף לאור הכואב של השמש, לפני שנכיר ביכולתו לרפא אותנו.

 

קוי החירום של מרכזי הסיוע

קו חירום לנערות ונשים 1202

קו חירום לנערים וגברים 1203

 קו דתי לנערים וגברים: 02-5328000

תגיות