בחודש דצמבר האחרון קיבלנו, הקולגות ואני, מכתב פיטורים ממקום עבודתנו במוקד הטלפוני של "בנק ירושלים". במקום, העסיקו אותנו מחדש דרך חברת צד ג' בשם "טלאול", המספקת שירותי מוקד לחברות, או במילים אחרות – חברת עובדי קבלן.

 

עוד ב-onlife:

 

העסקה קבלנית מטבעה היא העסקה פוגענית. היא למעשה צורת העסקה שמסירה את אחריות המעסיק כלפי האנשים העובדים עבורו. באמצעות השימוש בחברות קבלן, שמשמשות כמתווך שגוזר קופון, המעסיק מקבל "פטור" מהעיסוק עם עובדים, ויש לזה גם שם: "מיקור חוץ". חברות כמו "בנק ירושלים" למעשה משלמות עבור "סל שירותים", מבלי להתערב בנעשה עם העובדים של חברת הקבלן, העובדים בפועל בשבילה, דבר שהוא פתח לשחיקה בשכר ובתנאים של העובדים.

 

התחלת המאבק להשבת זכויותנו

אני כמו רבים מחברי לעבודה, סטודנט המפרנס את עצמו. אני בן 27 ולומד לתואר במדעי המדינה באוניברסיטה העברית.  בשנתיים האחרונות הייתה לי הזכות להשתתף במאבקי עובדים להעסקה ישירה באוניברסיטה ובירושלים. עיקר הפעילות הייתה בתחום השמירה והניקון באוניברסיטה. לא האמנתי, שאי פעם אצטרך להיאבק על מקום העבודה שלי.

 

אבל, אחרי ש"בנק ירושלים" העביר אותנו למיקור חוץ, כעובדי קבלן, התחלנו במאבק. באמצעות עמותת "במעגלי צדק", קראנו ל"בנק ירושלים" להשיבנו להעסקה ישירה ובנוסף אלינו גם את העובדים החדשים שהעסיקה "טלאול". קראנו גם לחברת "טלאול" שלא לפגוע בתנאים של העובדים, לא הוותיקים ולא החדשים. החלטנו להתאגד דרך "כוח לעובדים" וקיבלנו סיוע משפטי וליווי מלא מעוה"ד לענייני עבודה, דוד לופו.

 

עד כה, אף אחת מפניותינו, דרישותינו ובקשותינו לא נענו בחיוב על ידי המנהלים, אף לא הבקשה המינימלית לקיים פגישה עם איגוד העובדים ולדון בנושא. ההפרות, הפגיעה בשכר ובתנאים המשיכו והורעו. והגרוע מכל בעיני קרה בעת סיור שערך לפני שבועיים שעבר סמנכ"ל הבנק, במוקד החדש של הבנק, לראות את השינויים שנעשו במוקד הטלפוני לאחר מיקור החוץ.

 

פניתי אליו ואמרתי: "הבטחתם שלא תהיה פגיעה בשכר שלנו, הייתה פגיעה בשכר ושוב היום הודיעו לנו על עוד פגיעה בשכר". הסמנכ"ל ענה לי: "תפסיק להיות דון קישוט ותתחיל לדאוג לעצמך". יומיים לאחר מכן, קיבלתי מכתב פיטורים. עכשיו האמירה של הסמנכ"ל מקבלת משמעות נוספת.

 

הפגנה מול "בנק ירושלים" נגד פיטוריו של אלון מרכוס (צילום: נופר קפלן)

 

האם פוטרתי בגלל המאבק?

הפיטורים כמובן, הגיעו לאחר שימוע, בו ליווה אותי עו"ד דוד לופו. הסיבה שניתנה לי לשימוע ולפיטורים לא הייתה כמובן קשורה להובלת המאבק, אבל כולנו יכולים לעשות את החשבון. למה יכולנו לצפות? זו התוצאה של מדיניות ההפרטה, היא מחלחלת מעלה גם למשרות שבעבר נחשבו של מעמד הביניים.

 

במוקד הטלפוני שלפני מיקור החוץ, התקיימה סביבת עבודה נעימה ומשפחתית, נהנינו לבוא לעבודה. היו לנו תנאים טובים, שעות נוחות, משכורת מספקת וכסטודנט הייתה זו עבורי "עבודה חלומית". לאחר המעבר למיקור החוץ, הכל התהפך. הכל הורע. דוגמה קטנה ממחישה הכל: כיום העובדים צריכים אפילו לבקש רשות לצאת לשירותים או לקחת כוס מים.

 

במוקד עובדים סטודנטים וסטודנטיות, יש ביננו אימהות צעירות שהמשרה הייתה נוחה להן ועובדים שמסייעים להוריהם באמצעות העבודה הזו. המהלך של ההתאגדות לא היה קל להן. היה חשש גדול שזה יביא לפיטורי כולנו. כנראה שהן צדקו.

 

אני לקחתי את הובלת המאבק לידיים, כי היה לי פחות מה להפסיד והייתי לפנים של המאבק ולכן הייתי גם הראשון שפוטר. המהלך הזה, שבא "לכרות את הראש" של המאבק, הוא מהלך נבזי, בריוני ולא אתי, ייתכן גם שאינו חוקי, אבל את זה בית המשפט יכריע.

 

זה לא מאבק על קוטג' או חמאה

אני לא מתכוון להפסיק להיאבק למען חברי וחברותי שנשארו לעבוד ב"מכרות הפחם"  של בנק ירושלים (כפי שאנחנו צוחקים בינינו). אנחנו לא נאבקים על הקוטג' או על חמאה, אנחנו נאבקים על הזכות הכי בסיסית שלנו כאזרחים והיא להתפרנס ולהתקיים בכבוד.

 

מנהלי "בנק ירושלים" וחברת "טלאול", אולי ניצחו בקרב הזה, אך הם אינם מבינים שהמלחמה הקטנה בינינו היא חלק ממלחמה מהותית וחשובה על פני החברה בישראל. "בנק ירושלים", שבימים אלו עובד קשה על למתג את עצמו כבנק חברתי, וחברת "טלאול" שמעסיקה עובדים באופן פוגעני ומזלזל, מייצגות לדעתי  את המכשול להשגת חברה צודקת יותר עבור כל האזרחים. המאבק מתחיל באזרחים וכולנו חלק ממנו. כולנו צריכים להיות הוגנים עם הסובבים אותנו.

 

כולי תקווה שבנק ירושלים יסיים את המלחמה המיותרת הזו ויבין כי ההתעקשות על ההפרטה פוגעת בעובדים שלהם, משפחותיהם וגם בלקוחותיהם. החוק לא תמיד צודק ובחוק לא תמיד מגן על האזרחים, על כן שזה מגיע למצב כזה אנחנו האזרחים צריכים לקחת את האחריות על המדינה, וזה הזמן.

 

הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו: קוראים להעסקה ישירה בבנק ירושלים