וולנטיינז דיי: לא אוהבת את יום האהבה
המקום: ניו-יורק, אי שם על השדרה השביעית.
הזמן: תחילת פברואר, שבועיים לפני יום האהבה הנוצרי הלא הוא ה"וולנטיינז-דיי".
אחז בי חשק למשהו מתוק אז הצטיידתי בחופן דולרים ושמתי פעמיי לסופרמרקט הקרוב. בעודי תרה אחר עוגיית שוקולד צ'יפס עסיסית, צד את עיני מדף בצבע אדמדם. לפתע שמתי לב לדפוס חוזר: גם במדפים שאחריו, מעליו, מתחתיו ומצדדיו ? בכולם אחז האדום על כל גווניו.
ובדיוק כשתהיתי האם גם הנילוס הפך כרגע אדום, מצאתי עצמי מוקפת בבונבוניירות של מותגים עלומים, בדובונים חסרי הבעה, באלפי סוגי עדשים מסוג אם-אנד-אמס, בשוקולד נסיכות של דיסני, בסוכריות בלתי-אכילות בצורת לב ובכרטיסי ברכה מעוטרים בכיתוב "____to:____from".
עזבתי את הסופרמרקט והרגשתי מחוללת. כמעריצה גדולה של האהבה, חשתי שהייתי עדה לשימוש ציני בערך הנשגב הזה. "יום האהבה", או שמא יום ה"לעזאזל, שכחתי. אקפוץ לסופרמרקט בתקווה שעוד נשאר דובי עזוב בתוך סלסלה". באותו רגע, אם עוד היה בלבי ספק קטן לגבי יום האהבה, הרי שגם הוא נעלם כליל. לעולם לא אייחל לראות את שמי כתוב בכתב-יד על הקו הריק של ה- "____to:".
האם הפכתי למגדלת חתולים מרירה ומתוסכלת?
השתדלתי להיות כנה עם עצמי, האם אלו חוויות עבר שליליות שמדברות מגרוני ומשחדות אותי? האם הפכתי להיות מאכילת חתולים מרירה ומתוסכלת? ובכן, לא.
בסך הכל מדובר באמונה די בסיסית ואפילו רומנטית. אמונה בחברות טובה, ובהבנה שמעבר למילים. לא אוכל לשאת את המחשבה שבן זוגי יסתכל עלי בעיני גור ויתחנן שאחוס עליו כי שכח, או כי לא עמד בציפיות, שכן הוא קנה דובי חום והרי ידוע שאני חסידה של דובונים ורודים עם פפיון. לעולם לא אשריין מקום שבועיים מראש במסעדה מלוקקת כדי להרגיש יותר ביחד, יותר זוגית, יותר אוהבת. לא ולא.
יום האהבה בשבילי יהיה עוד יום של קרב משחות שיניים באמבטיה, של מלחמת כריות עם ניצחון מכור מראש, של חקירה הדדית של שני לבבות שקופים אחד לשני, גדושים, אוהבים, חפים ממניירות, שמבדילים בין עיקר לתפל.
אל תטעו, למסעדה נלך למחרת. בכל זאת, אם מלאהוב עוד לא שבענו, אז לפחות מפסטה שמנת-פטריות.