עיר ידידותית לנשים. באנגלית זה נשמע יותר טוב - "citieswomen friendly". אבל כמו כל פרויקט או מיזם המתורגם מן העולם, יש דרכים שונות להבין ולתת לו פשר ומשמעות. בארץ מודבקים לפרויקט ייחודי זה בכל שיח ציבורי - עקב, או עגלה.

 

למעשה, מצטייר שמה שטוב עבור נשים, קשור למאפיינים חיצונים ושטחיים. דוגמאות על מדרכות לעגלות ועקבים יותר מהיותן מצביעות על הרעיון שעומד בבסיסו של מיזם זה, הן מצביעות על התקשורת ועל השיח הציבורי, שמנסה לשטח את הרעיון לקלישאה ורודה.

 

כמי שמלווה את מיזם עיר ידידותית, זו השנה השנייה, ושייכת לצוות שלומד ומפתח את הנושא, במרכז ד.פ.נ.ה בבר אילן, אני שואלת שתי שאלות ביקורתיות:  

את מי משרת תהליך רידוד המיזם, כלומר מי מרוויח מכך שהוא נתפס מחליש?

ומי מפסיד מכך?

 

נראה כי גם התקשורת וגם המדיניות המוניציפאלית מרוויחות והנשים? הנשים הן  שוב המפסידות העיקריות! 

נשים הן נעלי עקב ושירותים ציבוריים?

מעניין להבין איך זה קורה. די ברור שדוגמאות של מוניות ורודות, עגלות, שירותים ציבוריים וחריצים במדרכות- מוכרות יותר מכל התייחסות פמיניסטית. דיון על שירותים ועקבים מוכרים הרבה יותר מאשר הסבר מורכב על המשוואה של מיזם זה אשר מחייב תהליך של דיאלוג עירוני ממושך, המחבר בין צרכים ומענים שכבר ניתנים או כאלה שמתייחסים למיקומים שונים וקולות מגוונים בעזרת פעולה מתמשכת המאגמת משאבים.

 

מדובר איפה, בהסבר אפור המתאר את החצר הפנימית או האחורית של הערים ולכן, לא ממש תופס כותרות. בדיוק כמו שתהליכי הדרה יומיומיים פשוטים ברורים שאינה נראים חריגים העין בלתי מזוינת במבט ביקורתי, לא מעניינים כמו  אותו רוק זכור לשמצה של האברך בבית שמש, הפוגע בילדה בת 8.

 

נמצא אם כן, שמי שמנציח את דימוי הנשים השטוח, בשיח הציבורי היא דווקא התקשורת הבוחרת להכחיש את כל מה שמיזם זה מנסה לקדם - שוויון מורכב.

 

הכל מחיסכון כלכלי?

המנצחת השנייה, לכאורה, זו המדיניות המוניציפאלית העוזרת לרדד את השיח והמיזם, ועושה זאת מטעמי חיסכון. לצבוע חניה יותר זול מתהליך מתמשך של שיפור אי שוויון שיטתי בהקצאות והקצבות כספים. שכן, מיזם "עיר ידידותית לנשים", יכול לתפוס כותרות ולהצביע על גימיקים. אבל תהליך משמעותי של הפיכת עיר לידידותית לצרכים של נשים דורש עבודה קשה ו...כן כסף. שהרי, מדובר בתהליך עמוק של דיאלוג עירוני הבוחן כל פעולה תהליך תקציבי וייצוג במרחב העירוני.

 

כלומר, שבמקום לצבוע חניה בצבע ורוד, ולתקן מדרכה, או להרחיב שירותים - יש לשפר בעיות תחבורה ולהגדיל נתיבים ותדירות - כי כרגע רוב המשתמשים הן יותר משתמשות.

 

וכן, לקדם תהליכי עידוד ושילוב תעסוקה במרחב העירוני, כי כרגע רוב הנשים המפרנסות חיות בעוני למרות שהן  עבודות קשה מאוד. ולכן יש לוודא פיקוח ורגולציה על העסקה הוגנת, בכל המרחבים.

 

או, במקום לחשוב על נתיבי הליכה ונסיעה ישרים חוצים פקקים, יש לחשוב על רשת דרכים מסועפת, ולתכנן את המרחב כך שייקח בחשבון את צרכי רוב הולכי רגל – נשים, קשישים  ונוער. ולטובת מירב המשתמשים במרחב העירוני על שירותיו השונים – נשים, קשישים ילדים ונוער.

 

וגם, כי במקום לחשוב רק על חינוך למדעים של נערות (וכן זה חשוב), יש לחשוב על חינוך מגדרי מרוכז לכל הלומדים. כזה המעודד שימוש בפרספקטיבה מגדרית ביקורתית מחמשת כנגד התנהגות סקסיסטית. כזו, הבוחנת חלוקה לתפקידי מגדר, ייצוגים במדיה ובתקשורת ויחסי כוח משוקעים במבנים של מגדר, מעמד, אתניות, דת ואפילו לאום ומשמעותם לגבי היעדר שוויון וייצוג.

 

תהליך כזה, שמתייחס לצרכים שונים של נשים שונות שונה מעיר לעיר, ומחייב מיפוי, הקשבה, שיתוף ציבור ופעולה משותפת.

 

ולכן, המפסידות הן שוב נשים. אלה שכדי שלא להיתפס מוחלשות או מיוצגות על ידי עקב, חניה ורודה ועגלה, הן מתנערות מהתעקשות לקבל מענה על צרכי היום יום האלה. שאולי בחלקם כוללים גם צורך במדרכה לעקבים. אבל לא רק. בהחלט לא רק.

תגיות