וידוי לכבוד יום המשפחה
מעולם לא אמרתי את זה לאף אחד, אז הנה, עכשיו מול עיני כולם אני מצהירה:
יש לי ההורים הכי טובים בעולם.
זה בהיר כשמש ולכן גם מובן מאליו. כמו השמש.
ככל שאני מתבגרת ומתרועעת עם יותר ויותר אנשים מסוגים שונים, אני מגלה להפתעתי, שלא כולם חווים את ההורים שלהם כמו שאני חווה את שלי.
בסופו של דבר, מהם אמא ואבא?
משענת רכה, שורש חזק נטוע באדמה, בוראים, מצפן, כותל.
אבי גדל במשפחה קטנה וללא אב מגיל צעיר מאוד, ובאופן מופלא ביותר רקם את תפקיד האב שהוא הפך להיות בעדינות ובתבונה.
אמא, תוצר של משפחה ספרדית חמה עם המוני דודים ודודנים וזוג הורים נוכחים. אבל ליצור יש מהיש הוא לא תמיד קל יותר.
ההורות היא מקצוע, לא רק עבודה. אני אמא רק 9 שנים וכבר חשה את ההתמקצעות במימדים אחדים, ויודעת שיש כאלה שעוד לא חוויתי.
האם אמא ואבא שלי תכננו בדיוק איך תראה המשפחה שהקימו כעבור 50 שנים ויותר?
האם הם ידעו שנפגש כולנו מדי ערב שבת לסעודה משפחתית גדולה?
האם הם ידעו שאביא לאמא בגדים לתיקון ואבא יהיה ה-GPS האנושי שלי?
האם אמא תארה לעצמה שאחותי ואני נעדיף לסדר ארונות בגדים בביתנו כשהיא לצדנו?
היא חשבה כמה כיף יהיה לצאת איתה לקניות/לשתות קפה/לטייל בחו"ל?
אבא ידע עד כמה הוא ימשיך לעזור באתגרי היומיום? הוא תאר לעצמו עד כמה יהיה מעורב בחיינו ובחיי שמונת נכדיו?
לא לחינם נולדה המטאפורה "עץ משפחה". להפתעתי, לא כל העצים עמידים.
ישנם ענפים ועלים שמחכים לאוושת הרוח הקלה ביותר כדי לעוף למקום אחר. העץ שלי נטוע חזק, על ענפיו ועליו.
משאלתי ליום המשפחה היא שילדיי יחושו כמוני כשיהיו מבוגרים.
___________________________________________________________________________________________
עדי שטרסמן, מטפלת בשיטת ורדי ומדריכת עיסוי תינוקות





React to WordPress