החלטתי לא לקדם שום אג'נדה.

אני אקרא לכם קטע שנכתב עליי בשנת 65:

 

"את תמיד רצה, ממהרת, קר בלונדון. את מגיעה חצי מתנשפת והר מהר, איחרת לעבודה כי הבעל והילדה, את מתנצלת שוב שו, הכובע הלבן שמוט לך מהמצח, עם אף של נשר, עיניים נוקדות והשיער המובלל, ואת אז מתחילה להסביר מה קרה

את פזורת נפש

את מפסידה נצחית, האף שלך מיד אדום, יש לך תמיד נזלת

 את תמיד לא גורמת את החודש

את רוצה שבתך תלמד חינם

את לא יכולה להרשות לעצמך שום ךוקסוסים

אי אפשר לרחם ולעזור למי שיש

יש לך תואר בי אי, אבל זו לא תמיד מעלה