גם אני הגעתי להייד פארק נשים כדי להקשיב לשמוע להזדהות ..להיות.

 

בהתחלה ישבתי לבד, לא הכרתי אף אחת. ואז היא ניגשה אליי, בחורה גבוה עם קוקו  שיער מלא ואסוף באדיקות. היא אמרה שהיא חברה שלי בפייסבוק ונתנה לי מדבקה שכתוב עליה: כל בוקר אני קמה מדהימה, היום ממש הגזמתי. אמרתי תודה והתכוונתי לחזור להאזין לנואמות. אני כבר לא זוכרת מה היא אמרה שגרם לי לשבת איתה ועם חברותיה.

 

ישבתי איתן שעתיים, בהם האזנו בחצי אוזן ל24 נשים שדיברו, לאו דווקא בסדר הזה, על פוליטיקה, אהבה, זוגיות, מיניות, ילדים, בישולים, אופנה, פמיניסטיות, שווין, אי שוויון, כוח, נשים, שלטון, כאב, שלטיה, אי שליטה, עצמאות, רגשות ועוד נושאים שמהווים פסיפס של כל הדבר העצום הזה שנקרא: אישה

 

אבל מבחינתי ההיד פארק האמיתי התרחש אצלנו בשולחן. הן סיפרו לי בפתיחות מדהימה על הסרטן, על "טמטמת הכימותרפיה" על כריתת השדיים  ועל השחזור (ידעתן שלקחים שומנים מהבטן?) על הכאבים, על הטיפולים, על התרופות, על הרופאים.

 

על הזוגיות (אצל אחת זה הוביל לגירושין, של יחסים שהיו טובים, אך לא עמדו במשבר) אצל השניה זה הוביל לחיזוק הקשר. על הקשר עם הילדים, על אובדן השליטה, על החיבור מחדש אל הגוף השונה.

 

אח"כ היא סיפרה שהקוקו המרשים הזה, זה בעצם תוספת שיער, לא הייתי יכולה לדעת!

אמרתי להן שאני רוצה ללוות אותן מבחינה עסקית בהתנדבות.

 

אני לא יודעת אם היו אלה האנרגיות באוויר או הנשים האלו שתפסו אותי כ"כ חזק ואולי זה הפחד שלי מהמחלה הארורה הזו, שגרמו לי לרצות להיות לידן, איתן, ללוות כל אחת מהן לניצחונות נוספים, את אלו שניצחו את הסרטן.

 

למדתי מהן שיש נשים שחושבות שסרטן מדבק, ואני חשבתי שבליבי שאשמח להדבק מהעוצמה שלהן, מהכוחות שגילו, כמובן להדבק מהטוב ללא הקושי, להדבק בשמחה שלהן, לאחר שילדו את עצמן, מחדש.

כשגלית זעפרן יוזמת הארגון "נשימה חדשה לנשים שהבריאו מהסרטן" second-windמספרת את הסיפור שלה על הבמה, אני מרגישה שמדברת חברה שהכרתי לפני שנים, לא רק שעתיים.

אני משתיקה את הקהל בהתרגשות ואומרת לכולם- 'אתן חייבות להקשיב' כשהיא יורדת כולן מוחאות לה כפיים. איזו עוצמה יש בקול שלה כשהיא משתפת על הקשיים.

 

לא התבכיינות, לא קורבנות לא כעס בקולה. נראה שהתהליך שהיא מציעה לנשים, ביום שאחרי הסרטן, בליווי של התהליך שעל פניו נראה ה"חלק הקל בסיפור", נותן לה כוחות עוד יותר ממה שידעה שיש בקרבה.

 

ואכן- מעז יצא מתוק: גלית מנחה היום עשרות נשים במודל שמוציא אותן מחוזקות מהמשבר, דרך אימון וחוויה מתקנת.

 

במודל שגלית בנתה, כחלק מתהליך ההחלמה האישי שלה, היא מלמדת איך לוקחים קושי והופכים אותו ליתרון ואיך הופכים לאנשים מצליחים יותר ומחוברים יותר לעשייה יצירתית דרך המוח הימני. "אין  זמן טוב יותר לצמיחה מאשר אחרי משבר". טוענת גלית. "אני באופן אישי הגעתי כל כך נמוך במהלך ההתמודדות שלי שהבנתי שמכאן- אפשר רק לצמוח. וכמה שאכוון גבוה יותר, אצליח להגיע. כי יש לי זינוק רציני בעלייה.."

 

ואכן- גם הבנות האחרות מסביב לשולחן, הודו שהתהליך החוויתי והממוקד מטרה היה בדיוק במינון ובתכנים שהן היו צריכות כדי "לעוף על החיים ביום שאחרי" ולא ליפול לדיכאונות וחרדות. "יש משהו מאוד חזק במודל הזה, הוסיפה  טלי מולה, "אני מאוד מאמינה בו וכמוני גם עשרות נשים שכבר חוו והתנסו".

 

ומכאן הן יוצאות למסע משותף – "מסע שיחבר אותנו ליכולות שלנו, שיזכיר לנו שאנחנו לביאות שעמדו במבחן ויכלו לו". המסע הוא של מנצחות. "נשימה חדשה" קראנו לו.

מסע של נשים עם ניצוץ של חיים שכמוהו לא אפשרי בשום סיטואציה אחרת.

הן יוצאות לקרפטים שברומניה, לחמישה ימי בוץ וטבע. גלית והתכנים של "ממשיכים מהתחלה" ישתלבו בטיול.

 

"מסע שהוא חוויה מתקנת, כולל בית ספר אמיתי לחיים, קורס, אימון וטיול...ככה יוצאים ממשבר.." מוסיפה גלית.

 

נשארתי בהייד פארק אחרונה, אני וצוות און לייף. היה לי קשה ללכת. הרגשתי שהיום הזה היה אחד המשמעותיים בחיי. כבר שלושה ימים אחרי, ואני עם אדרנלין, עם התרגשות מרובה.. מרגישה שעם כל העשייה שלי, פה ההתמודדות האמיתית שלי תהיה להיות ולפגוש בצורה אינטנסיבית את הפחד הגדול שלי- להיות חולה, להיות נזקקת...

יוצאות לדרך, משותפת, עם שליחות חדשה שלא ידעתי שתקרא אותי אליה...הלוואי והנתינה שלי, תהווה עבורי תעודת ביטוח נגד המחלה...