משתפת אתכם בסרטון של הנאום שלי :

 

http://www.youtube.com/watch?v=NnDrkOy_BWI

 

 

וזה הטקסט:

 

כשפנו אלי מאונלייף והציעו לי להשתתף באירוע, הסכמתי מיד ולשאלה על מה תדברי עניתי ללא היסוס: יציאה מעבדות לחירות. מעבודה סיזיפית כשכירה    לעצמאית...

 

זה יצא ממני בספונטניות ואפילו לא חשבתי לעומק מה עומד מאחורי זה.

כי הרי היום אני עובדת יותר קשה: המון שעות, מסביב לשעון, 7 ימים בשבוע. אבל משהו בכל זאת השתנה... אנסה בדקות הקרובות לתאר לכם בקצרה את השינוי שעברתי, ואת התוצאה שלו.

 

ובכן, אני לא רוצה להתחיל ולהגיד שגדלתי בבית הישרדותי, כדי שזה לא ישמע כמו התבכיינות, או כמו מחלה שעליה שמעתי אתמול "תרצת נפוצה", אבל זו האמת! נסיבות חיי, משפחתי והרקע הקשה ממנו הגעתי, יחד עם האישיות הפרפקציוניסטית שלי גרמו לכך שלא עצרתי לרגע.

למעשה מגיל 18, גיל שבו, לכאורה, מסיים כל נער את מחויבויותיו למערכת החינוך ומגיל זה ואילך הכל הופך לבחירה שלו, אני לא סיימתי, אלא המשכתי על מצב אוטומט והגשמתי את הכל תוך כדי ריצת מרתון ארוכה. נרשמתי לעתודה האקדמאית וסיימתי תואר ראשון בכימיה כבר בגיל 21. משם לצבא, קורס קצינות ונישואין בגיל 23 (עדיין בשירות צבאי).

כבר ביום השחרור 1.4 (כן,כן, באמת) התחלתי לעבוד בחברת תרופות גדולה, שם עבדתי והתקדמתי בתפקידים שונים במשך למעלה מ- 20 שנה.

זוכרים - אני עדיין על מצב אוטומט, כן...

בתקופה הזו ילדתי וגידלתי 2 ילדים, ניהלתי בית לתפארת, זוגיות טובה, משפחה, חברים... סופרוומן? וונדרוומן? ... עבד???

 

הייתי עבד של עצמי, של מקום העבודה שלי, של התחרותיות, השאפתנות והיעדים שהעמדתי לעצמי. שהרי בכל פעם שהשגתי אותם, הרחקתי את נקודת הסיום... אומרים שהשמים הם הגבול, נכון? אז אני עוד לא הגעתי אליהם.

 

ויום אחד, בדיוק לפני 4 שנים זה קרה.

 

שיחת מסדרון בקומת ההנהלה ניפצה את האקווריום בו שחיתי. ובכן, מהרבה היבטים זה היה אקווריום: מקום מוכר, ידוע, סגור, עם גבולות גזרה וכללי משחק ברורים, עם מים מתוקים, או במילים אחרות ? בית!

 

כמובן שברגע הראשון אחרי שהאקווריום התנפץ היה נראה ששוד ושבר: חורבן הבית ממש. החודשים שבאו לאחר מכן, בהם עוד קיבלתי משכורת, שימשו לי לצורך חיפוש... חיפוש עצמי...

 

למה אני מתכוונת?

ראשית היה לי חופש לראשונה בחיי!

ולא חופש כזה שנאלצתי לקחת כדי לשמור על ילדים בחופשה, שביתה או מחלה... חופש רק לעצמי! לקום בבוקר ביקיצה טבעית ללא צורך לצאת אל מרוץ העכברים, להחזיר טלפונים, לתת הנחיות לצוות עובדים והכל כדי לנצל יותר טוב את הפקקים... בעצם, בכלל לא הייתי צריכה יותר להיות בכבישים בזמן הפקקים...

טוב, חופש חופש, אבל מה עשיתי בו? נפגשתי עם כל החברים שהופיעו ברשימת הטלפונים שלי ולא היה לי זמן לפגוש המון זמן. סיפרתי להם שעזבתי את מקום העבודה הראשון והיחיד שלי אחרי 23 שנה, והתייעצתי איתם מה הלאה והקשבתי לרעיונות שלהם... networkingקוראים לזה...

 

התוצאה של התהליך היתה שהגעתי לכמה תובנות:

א.    אני יכולה לעזוב את תחום הפארמה (תרופות) ולעבור לתחום אחר.

ב.    כל האפשרויות פתוחות בפניי.

ג.     קיבלתי הזדמנות פז לעשות שינוי.

 

אח"כ הבנתי שרוב התובנות הללו הן שטויות!

אני לא יכולה לעזוב את תחום התרופות  כי הוא זורם לי בעצמות, וזה חלק מה- DNAשלי, תחום שאני שוחה בו, מבינה אותו ו...ממש אוהבת אותו!

 

כל האפשרויות פתוחות? כאילו מה? מישהו מחכה לי בזרועות פתוחות? ממש לא! האקווריום שלי התנפץ והעולם המשיך לנוע ולהתנהל כאילו כלום לא קרה... הזעזוע הוא פנימי שלי בלבד.

 

אמנם חיפשתי עבודה כשכירה, והלכתי להמון ראיונות עבודה, אבל בכל מקום מצאתי סיבה למה לא... השכר נמוך מדי, התפקיד לא מאתגר... מרחק נסיעה גדול... "תרצת נפוצה" כבר אמרתי? וכל זאת למה? כי זה לא היה נכון!

 

הבנתי שכסף ומעמד בחברה גדולה זה לא מה שהכי חשוב לי. למדתי שהקשר האישי שלי עם אנשים חשוב לי יותר. למדתי גם להקשיב לגוף, לנוח, שמותר לעשות מסאז' מעת לעת...למדתי לפרגן לעצמי!

הבנתי שאני אוהבת את תחושת השחרור, את החופש לבחור, החופש להיות אדון (בעצם גברת) לזמן שלי, להחליט מה אני עושה ומה לא, עם מי אני עושה ועם מי לא, שיש לי את האפשרות לבחור! שאני צריכה לתת דין וחשבון לבוסית הכי קשוחה שאני מכירה, אבל גם מאד מעריכה ? לעצמי.

 

שלא יהיו ספקות, פחדתי פחד מוות להיות עצמאית! כי כשאת עצמאית את לא יכולה להיות אף פעם על מצב אוטומט, אין בטחון כלכלי, אין אקווריום, אין נוחות... ואז הבנתי שגם כשכירה, בכירה וותיקה ככל שאהיה לא היה לי את כל זה! זה היה מקסם שווא. הרי הכל התנפץ לי ביום אחד!?

ונזכרתי בביטוי שאבא שלי ז"ל נהג לומר: שתולעת הגדלה בצנצנת של חזרת (חריין) חושבת שזה מתוק... וזה חיזק אותי! (תודה אבא), והחלטתי לצאת לדרך עצמאית, לנסות...

 

מה שעוד החלטתי היה שאני רוצה לשלב בין 2 האהבות שלי: לשלב בין תחום הפארמה לתחום האוכל. כלומר, לעבוד עם חברות תרופות ויחד עם זאת לתת זמן לעצמי, בשל, לאפות ולרוץ לספר לחבר'ה ? להלן בלוגרית.

 

אז זה מה שאני עושה היום:

אני יועצת לחברות תרופות בתחום השיווק ומחקרי השוק, להנאתי ולפרנסתי.

במקביל אני כותבת, מבשלת ומבקרת במסעדות להנאתי.

 

אני לא מרגישה פורצת דרך, זו רק הדרך שלי, הדרך שבאמצעותה הפכתי מרובוט לאדם פתוח עם פעילות חברתית ענפה הן בחיים האמיתיים והן ברשת החברתית. הפכתי לבלוגרית שמוזמנת לאירועים, השקות וסדנאות, ואפילו לנאום מעל במה זו עם נשים מצליחות ומכובדות כל כך.

אז הנה. אני דוגמא פרטית לכך שאפשר!

 

כן בהחלט! קיבלתי הזדמנות ? אבל הזדמנויות נקרות בפנינו פעמים אין ספור במהלך חיינו. החכמה היא לנצל אותן וזה מתאפשר רק כשההבשלה היא פנימית. אז אם אתן מתלבטות ורוצות להגשים חלום ? התשובה שלי היא שהכל בידיים שלכן.