הישראלית

רייצ'ל רז-ריסבי

עיזה פזיזה

נראה, למרבה הצער, ש"פרשת אולמרט" על שלל הסתעפויותיה לא הולכת לעזוב אותנו בקרוב. מה שכן, הפרשה הזו כוללת כמה נשים שמשחקות בתפקידי מפתח. אם ננסה להתעלם לרגע מההקשר הבעייתי, הפלילי, יהיה מעניין לנסות להכיר את השחקנית החדשה שעלתה לכותרות בשבוע החולף. קוראים לה רייצ'ל רז-ריסבי והיא הייתה מתאמת קשרי החוץ של ראש הממשלה לשעבר. ובניגוד לאישה שכיכבה עד עתה בענייני אולמרט, שולה זקן, שייצגה את הצד הבעייתי שבסחבקיות הישראלית והופיעה בעיתונות בעוד מדורים חוץ ממדורי הפלילים, רז-ריסבי תופסת את נישת הבלונדינית הסודית.

 

 

 

אנחנו לא באמת יודעים עליה דברים שמחוץ להקשר של פרשת ראשונטורס. אנחנו יודעים שהיא עלתה מאוסטרליה ב-2001, כי באותה השנה התחילה ההתקשרות שלה עם אהוד אולמרט (וכי היא אמרה בבכי מעל דוכן העדים השבוע שהיא מצטערת שהיא עלתה לארץ). היא בלונדינית. היא מעורבת עד צוואר בפרשה חמורה שלא יורדת מהכותרות. קצת חולני, אבל יש בזה משהו שמצית את הדמיון.

 

קצת עצוב, אבל במה שמסתמנת כאחת מנקודות השפל העמוקות ביותר של הפוליטיקה הישראלית רייצ'ל רז-ריסבי לוכדת את תשומת הלב בזכות הזרות השברירית שלה. קצנו בעדות עוינות שנראות ומתנהגות כמו השכנה ממול או הדודה העסקנית שלנו. תודה על הכל, שולה זקן; ברוכה הבאה לעולמנו, רייצ'ל רז-ריסבי.

 

אז מה בעצם היא עשתה שהביא אותה עד הלום ובמעלה דוכן העדים? לפי החשד, בתוקף תפקידה כמתאמת קשרי החוץ של אהוד אולמרט, תחילה כשכיהן בתור ראש עיריית ירושלים ולאחר מכן בתקופה שהיה ראש הממשלה, הייתה רז-ריסבי שותפה להנפקת החשבוניות הפיקטיביות שסיפק משרדו של אולמרט למשרד הנסיעות ראשונטורס. החשבוניות הללו נמסרו לגופים שונים שמימנו את טיסותיו של אולמרט ? בעוד שגוף אחד מימן בפועל את הטיסה, שילמו עליה הגופים האחרים כסף שבו עשה אולמרט שימוש פרטי לחלוטין, כך על פי החשד.

 

העניין הוא, וזה אינו עניין חדש כשמדובר באהוד אולמרט והנשים שעבדו בשבילו, שהעניינים הסתבכו השבוע בבית המשפט. כמו כמה מהעמיתות שלה לשעבר, גם רז-ריסבי שומרת אמונים לבוס שלה. הדבר בא לידי ביטוי בשינויים בגרסאות שהיא מציגה כשהיא נחקרת בפרשה. ובמילותיו של התובע במשפט, עו"ד אורי קורב: "היא באה עם גרסה חדשה מהבית. היא מכניסה כאן לא עז אחת אלא עדר עזים לתוך העדות שלה".

 

אם מדובר בשמירת אמונים או בקו פעולה שנובע מתוך תחושת איום לא נוכל לדעת כרגע. גם לא נשפוט את רז-ריסבי בטרם הסתיים המשפט ולא נרחם עליה. רק נמשיך לתהות על קנקנה ועל העובדה שהיא מצטרפת לשורה ארוכה ארוכה של נשים בהיסטוריה שגם כשהגורל סגר עליהן המשיכו לשמור אמונים לגבר שסיבך אותן באותו גורל מלכתחילה.

 

 

הפוליטיקאית

ג'וליה גילארד

 

עשתה היסטוריה

הקישור בין אשת השבוע הראשונה לאשת השבוע הנ"ל אולי מתבקש (ראש ממשלה, אוסטרליה), אבל ברשותכם אדלג עליו. השבוע נבחרה לראשות ממשלת אוסטרליה ג'וליה גילארד ומגיעים לה כמה ימי חסד לפני שנקשר אותה לפרשיות פליליות במזרח התיכון, שעד שיתברר אחרת לא קשורות אליה כלל.

 

כן, אישה בראשות ממשלה היא עדיין חריגה בנוף הפוליטי העולמי בסוף העשור הראשון של האלף השלישי. עצוב אבל נכון. מה שאולי מעודד קצת זו העובדה שגם אם ג'וליה גילארד היא האישה הראשונה שנבחרה לראשות הממשלה באוסטרליה, היא אינה האישה הראשונה שכיהנה בפועל במשרה זו. האישה הקודמת היתה... היא עצמה! בחודש יוני האחרון היא החליפה בתפקיד את עמיתה למפלגת הלייבור, ראש הממשלה קווין ראד, שפרש מתפקידו לאחר שהסקרים הראו כי הוא איבד את תמיכתו של העם האוסטרלי. אם נמשיך לרגע בקו הזה של הטריוויה, כדאי לציין שגילארד היא גם הרווקה הראשונה שעומדת בראשות ממשלת אוסטרליה (היא חיה עם בן זוגה, טים מתיסון) וגם הלא-אוסטרלית-במקור השנייה בתפקיד (היא נולדה בבריטניה והיגרה עם משפחתה לאוסטרליה כשהייתה כבת חמש). וחוץ מזה היא גם ג'ינג'ית.

 

הבחירות באוסטרליה נערכו כבר ב-21 באוגוסט, אבל רק השבוע הצליחה גילארד לגייס את הרוב (הדחוק) להקמת הממשלה. סקירה של שרי הקבינט שלה מגלה שמתוך 18 השרים רק שלוש הן נשים, ושתיים מהן זכו לתיקים "נשיים" מסורתיים: השרה האחראית על משפחות, דיור, שירותים קהילתיים ועניינים הקשורים לילידים האוסטרליים; ושרת הבריאות. אבל לא נהיה קטנוניים, בכל זאת רק השבוע הוקמה הממשלה ולכו תדעו מה עוד יכול להשתנות.

 

גילארד מצטרפת לרשימה מצומצמת של נשים שעומדות כיום בראש מדינות. כמה מצומצמת? בעולם פועלות כיום רק תשע נשיאות, שש ראשי ממשלות מלבד גילארד וקנצלרית אחת. והניחוש שלי הוא שלפני שהתחלתם לקרוא כאן על גילארד יכולתם לנקוב רק בשמה של הקאנצלרית. וגם זה כי מדי פעם איזה עיתונאי מפרסם תמונה "לא מחמיאה" שלה, מתוך הנחה שלראש מדינה חשובות רק מחמאות על איך שהיא נראית. ג'וליה גילארד מסתמנת כרגע כמו האישה הנכונה בזמן הנכון ובמקום הנכון. נחזיק לה אצבעות שתזכה לממש את הפוטנציאל שלה ולהצעיד את מדינתה לקראת עתיד ורוד. או ג'ינג'י.

 

הבמאית

אליזבת לוקאס

עשתה מזה סרט

 

השבוע היה השבוע הראשון להקרנת הסרט "Clear Blue Tuesday" בבימויה של אליזבת לוקאס. הסרט הוא מחזמר העוסק ב... אירועי 11 בספטמבר, המוכרים לנו כ"אסון התאומים". אכן, לא הנושא הראשון שהיה עולה על דעתנו בהקשר של מחזמר. ועם זאת, כבר היו דברים מעולם וכבר נתקלנו במחזות זמר שעסקו בנושאים טראגיים (רשימה חלקית: "צלילי המוזיקה", למי שהדחיק, עוסק בעליית הנאציזם; "מיס סייגון" ו"שיער" עסקו במלחמת וייטנאם וקורבנותיה) וגם הספקנו להכיר את תת הז'אנר "נושאים הזויים מדי שאין אלא להפוך אותם למחזמר, רצוי במסגרת יצירה אמנותית אחרת שתלעג לז'אנר המחזמר בכללותו" (עיין ערך "המפיקים" - מחזמר המהלל את הנאצים בתוך סיפור מסגרת של מחזמר על מפיקים כושלים, והסרט "ארוך ומשגע" שבו הועלה המחזמר "פיל!", המגולל את סיפור חייו של... איש הפיל).

 

אז אחרי שעברנו את מחסום הנושא, אפשר להתייחס ליוצרת, לסרט ולאופן שבו התקבל בשבוע הראשון לעלייתו לאקרנים. אליזבת לוקאס, בת 37 מניו יורק, עשתה בשנה האחרונה קפיצה מעולם התיאטרון אל עולם הקולנוע ובגדול: שלושה (!!!) סרטים בבימויה יצאו לעולם: המותחן "Red Hook", סרט המד"ב "Fade to White" וכאמור, המחזמר העוסק באסון התאומים. עבודתה בתיאטרון התאפיינה בפיתוח ובהעלאת מחזות זמר העוסקים בנושאים אקטואליים ובלתי שגרתיים. נראה כי כתיבת ובימוי מחזמר העוסק באירועי 11 בספטמבר הוא שלב טבעי בהתפתחות האמנותית שלה.

 

הסרט "Clear Blue Tuesday" מלווה 11 אנשים החיים בניו יורק במשך שבע שנים מאז האסון. הסרט צולם בתוך 19 ימים בלבד ובין השאר באתרים הסמוכים לגראונד זירו. מאחר שמדובר במחזמר רב משתתפים שאין בו שחקן ראשי, רוב המשתתפים נבחרו בשל הרקע המוזיקלי והתיאטרלי שלהם, והקאסט אינו כולל שמות המוכרים לקהל הישראלי. כאן המקום לתהות אם מפיצי הסרטים כלל יטרחו לשווק לנו, הקהל הישראלי, את הסרט. אנחנו רגילים לסרטים מקומיים שמתמודדים עם טראומות לאומיות, אבל האם יאתגרו אותנו בסרט דל תקציב שכרגע לא מראה סימנים שהוא עומד להפוך ללהיט שעוסק בטראומה בינלאומית? ועוד מהסוג שפוצחים בו בשיר וזמר?

 

למרות התחזיות העגומות משהו, אפשר לקבוע שלוקאס הצליחה לעורר השבוע שיח ישן-חדש: העיסוק במה מותר ומה אסור בקולנוע, ובאמנות בכלל. רבות מהביקורות שנכתבו על הסרט לא עסקו באיכותו כי אם בבחירה של לוקאס לטפל באסון דווקא בעזרת ז'אנר המחזמר.

סטוארט הריטאג', הכותב בלוג קולנוע באתר ה"גארדיאן" הבריטי לא יכול היה להסתיר את הפלצות שאחזה בו כשנתקל בסרט. מתוך מה שכתב עולה תחושה של מי שחזה במו עיניו בסוג של חילול קודש: "זה היה (אסון התאומים; ש"מ) אירוע עצום ויחיד מסוגו וההדים ממנו עדיין מורגשים בצורה כל כך אנושה, שלבסס עליו מחזמר בכל נקודה בזמן יהיה מעשה מגעיל של חוסר רגישות". אגב, כתבתי כאן "נתקל בסרט", כי הריטאג' מודה שהוא אינו מסוגל כלל לצפות בו ואת הביקורת שלו הוא כתב בהסתמך על הטריילר לסרט.

 

גם אתר ביקורות הקולנוע הפופולרי Rotten Tomatoesלא נתן לסרט סיכוי רב כשזיכה אותו בעגבנייה אחת טרייה ובשבע עגבניות רקובות ונתן לו את הציון הסופי 13 (מתוך 100). גם הביקורות שניסו להתמקד במאפיינים הקולנועיים של הסרט (הרקע של השחקנים בתיאטרון זכה להערכה מסוימת) לא הצליחו להשתחרר מההקשר, מהשאלה איך הקולנוע אמור לה מודד עם אסון בקנה מידה כזה, מה מותר ומה אסור לעשות כשמבקשים לטפל באסון בכלים קולנועיים ועוד.

 

גם אם אליזבת לוקאס לא תירשם בדפי ההיסטוריה כקולנוענית רווחית, היא את שלה עשתה השבוע: במקרה הטוב, הדיון שהחל סביב סרטה ימשיך ויתפתח ואולי עוד נראה תוצרים קולנועיים שישכילו לטפל בנושא באופן מוצלח יותר; במקרה הרע, היא תיזכר בתור זו שניסתה להרקיד את האמריקאים לצלילי אסון התאומים.

 

הפילנתרופית

אנג'לינה ג'ולי

לא רק פנים יפות

 

השמועה המרושעת מספרת שיש בהוליווד אישה יפה וחזקה שעם תחביביה נמנים גזילת בעלים מנשותיהם, איסוף ילדים ממדינות מוחלשות וקעקועים בג'יבריש. השבוע היה הזמן המתאים להניח לשמועות המרושעות ולהתמקד באמת היחידה: האם מישהו מאיתנו היה מקדיש יותר משתי שניות לאסון הטבע בפקיסטן אם אנג'לינה ג'ולי לא עורכת במדינה ביקור מתוקשר? האם מישהו היה יודע מה קורה שם אם ג'ולי, עטופה מכף רגל ועד ראש מתוך כבוד למסורת המקומית, לא הייתה מתראיינת לכל רשתות הטלוויזיה, מעבירה באנגלית צחה את מסר המצוקה והכאב שאף אחד לא ישמע מבני המקום בשפתם, ומפצירה בעולם לסייע למדינה שהשיטפונות האחרונים הם עוד אבן בגל של אסונות טבע ואסונות מעשי ידי אדם שפוקד אותה.

 

הביקור המתוקשר של ג'ולי בפקיסטן השבוע לא היה הראשון שלה שם. עוד באוגוסט היא הצליחה למשוך את עיני התקשורת ודעת הקהל העולמיות לשם, כאשר התפרסם שהתרומה שהרימה למען נפגעי השיטפונות כפולה מזו שתרם נשיא המדינה, אסיף זרדרי. כי ככה זה בעולמנו, מסתכלים מי נתן יותר ולא רואים ממטר את זה שזקוק לתרומה.

 

נכון לשבוע זה, פקיסטן היא התחנה האחרונה שבה ג'ולי פועלת בתוף תפקידה כשגרירה של רצון טוב מטעם נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR). את התואר קיבלה ג'ולי ב-2001, והעניין שלה בנושא הפליטים במדינות המוחלשות הוביל אותה לסייר ביותר מ-20 מדינות שבהן קיימת התופעה, ממדינות מזרח אסיה, דרך המזרח התיכון ועד לפליטים החיים בארצות הברית עצמה ומוחזקים במתקני מעצר.

 

נראה שאנג'לינה ג'ולי היא אחת מהכוכבים שלמדו איך לתעל את כללי המשחק מול התקשורת לטובתם. החיים שלה חשופים לחלוטין לתקתוקי המצלמות, והיא יודעת שנחילי העיתונאים ילכו אחריה באשר תלך ושבאופן הזה היא יכולה להעביר את המסרים שלה לקהל עצום. רוצים לצלם את אנג'לינה בפנים נקיות מאיפור ובתלבושת מוסלמית צנועה? בואו לפקיסטן ועל הדרך תסקרו את הכפריים המסכנים שהשיטפון מחק את בתיהם ושדותיהם. רוצים תמונות של הבת המשותפת הראשונה של ג'ולי ובראד פיט? טוסו עד נמיביה ותרמו מיליוני דולרים לקרן צדקה מקומית. כל עוד ג'ולי ממשיכה להיות הפה של אלה שלא מסוגלים לבקש בשביל עצמם, אני בעד שנמשיך לנהות אחריה ברחבי העולם. ושמדי פעם, ככה בשביל להתאמן בטוב לב, ננסה להתעלם מהשמועות המרושעות. אם זה המחיר שצריך לשלם כדי שהעולם יהיה מקום צודק יותר, זה באמת כסף קטן.

 

ילדת הפלא

ווילו סמית

התפוחית שלא נפלה רחוק מהעץ

 

 

השבוע הודלף לאינטרנט הסינגל הראשון של השחקנית והזמרת הצעירה ווילו סמית. מי זו ווילו סמית, אתם שואלים, ולמה היא סוגרת את רשימת הנשים שהשפיעו השבוע על העולם? ברשותכם, אתחיל בשאלה השנייה. ווילו סמית פה בגלל הפוטנציאל. בגלל הסיכוי שמה שהתחיל השבוע בשיר אחד ילדותי וחביב ימשיך בשנים הקרובות בגדול ויסחף אחריו ילדות רבות בכל העולם. אני בעד ווילו סמית. היא מסתמנת כילדה מהסוג שהייתי רוצה לראות יותר בעולם הבידור ובעולם בכלל.

 

ווילו קמיל ריי סמית, ילדונת שאוטוטו חוגגת את יום הולדתה העשירי, היא בתם של הזמר והשחקן וויל סמית והשחקנית ג'אדה פינקט-סמית. עם מטען גנטי כזה (כולל האוזניים של אבא, אבל נקווה שזה יסתדר לה כשתגדל) אך מתבקש שהילדה תתחיל את המסלול שלה לכוכבות כבר בגילה הפעוט. מה עוד שבבית נמצא גם האח ג'יידן סמית, זה שחורך הקיץ את המסכים ברימייק ל"קראטה קיד". בקיצור, כוכבת בהתהוות ויש עליה את רוב הסממנים שאנו כבר רגילים לזהות אצל ילדי הוליווד: סגנון לבוש ייחודי ומובחן, תסרוקת שאין לאף אחת אחרת (והדיונים האינטרנטיים שמתנהלים סביב השאלה "היא רצתה להסתפר ככה או שמישהו תפס עליה טרמפ" הם אינסופיים), פוזות מיומנות למצלמה ושאר דאווין.

 

אבל, וזה אבל גדול, ווילו סמית היא ילדה טובה מבית טוב ואת זה אף חיוך מתוק למצלמה של צהובון סוג ג' לא יהרוס. כשגילו אמא ואבא סמית שהילדים שלהם מעניינים את התקשורת לא פחות מהם, הם מיהרו לצרף אותם ל"פרויקט זמביה", שמסייע ליתומי איידס באפריקה. אם כבר מצלמים את הילדודס כל הזמן, אז לפחות לנצל את זה למטרה טובה. כן כן, אסכולת אנג'לינה ג'ולי שתוארה כאן ממשיכה לדור הבא.

 

גם סקירה של הפילמוגרפיה הקצרה של ווילו מעידה שיש סמכות הורית שפוקחת טוב טוב עין ובוחרת בשבילה את הפרויקטים. הסרט הראשון שבו השתתפה היה "אני האגדה" ובו גילמה את הבת של אבא שלה, כלומר של וויל סמית שגילם את גיבור הסרט. הסרט השני היה "קיט קטרידג': ילדה אמריקאית", סרט ילדים חביב ותמים מהסוג הישן והטוב שבו הילדים עוזרים לזה לזה וזוכים להערכת המבוגרים. היא זכתה בפרס על משחקה בסרט מטעם איגוד השחקנים הצעירים. הכי לא הדבר הראשון שקופץ לראש כשחושבים על ילדי סלבס.

 

גם השיר החדש שדלף השבוע לרשת, "I Whip My Hair", הוא שיר ילדותי וחביב למדי המוקדש לתסרוקתה הייחודית של הזמרת הצעירה (חצי ראש קצוץ, חצי ראש מכוסה שיער. מזכיר במשהו את התסרוקת של הזמרת ריהאנה). לא משהו לדווח עליו לקולגה האמריקאי של יצחק קדמן.

אז אולי היא עדיין לא אישה ואולי ההשפעה שלה עדיין לא ניכרת, אבל ווילו סמית בהחלט עשתה לי את השבוע ומסקרן לעקוב אחריה ולראות לאן היא תמשיך מכאן.

תגיות