אינטרנט לגברים בלבד?

אחרי נישואים כושלים בעולם האמיתי, נועה ב. ניסתה להמציא את עצמה מחדש. היא המציאה לעצמה "ניק ניים" מתוחכם, ועברה לגור, לפחות לכמה שעות ביום, בעולם הווירטואלי. היא חשבה שהיא יכולה למצוא חברים, השפעה וקתרזיס בבלוגים, ובמאמרי דעה. "הסתובבתי בהרבה עולמות תוכן",  היא אומרת, "כתבתי טוקבקים על מאמרים פוליטיים, הגבתי בבלוגים חושפניים, ובכתבות על תקשורת, על מוסיקה ועל סקס. גיליתי שיש לי המון דעות, לפעמים שתיים על כל נושא. הוצאתי המון אגרסיות. הייתי שנונה, סקסית ודעתנית. אבל אחרי כמה חודשים, גיליתי שדי מדכא אותי להיות שייכת למועדון הזה, שמקבל כל אחד בתנאי שהוא מוכן להפוך לזכר אלפא, ולעשות וידוא הריגה לכל מי שעמדותיו שונות".

הנסיגה של נועה משדה הטוקבקים, מייצגת כנראה תופעה רחבה של הימנעות נשית משיח הטוקבק, והיא מלמדת גם כמה וכמה דברים על הדימוי המוצדק או לא, של הטוקבקים בישראל כשדה קרב שוצף טסטוסטרון, גס, נמוך, ואגרסיבי, שקצת מזכיר את התנהגות הנהג הישראלי בכביש.  "הטוקבקים הם ממלכה גברית, עם שליטה גברית כמעט מוחלטת", אומר רוביק רוזנטל, עיתונאי וסופר ובעל הטור "הזירה הלשונית" ב"מעריב". 

"הגברים רואים בטוקבקים - משימה תחרותית"

לפני כמה שנים בדק רוזנטל את נושא המגדר בטוקבקים, לקראת כנס באוניברסיטה הפתוחה, ומסקנותיו היו חד משמעיות. לא מדובר במחקר מדעי, הוא אומר, "אבל כל מדידה אקראית של טוקבקים  גילתה רוב גברי מוצק של משתתפים, כמעט בלי קשר לנושא".

במדגם שערך, בדק רוזנטל תשעה מאמרים וכתבות, כשבכל אחד מהם היו 30 תגובות. מבין 270 התגובות כ-170 היו בעלות תג מין, על פי הכינוי או הניסוח: 121 גברים ו-59 נשים (66%-33%). כאשר הוריד את שני הנושאים המזוהים באופן מובהק עם התעניינות נשית - אימהות ורכילות -  היחס מובהק הרבה יותר: 109 גברים ו-32 נשים  (77-23).

רוזנטל גם ניסה לברר את הסיבות לכך, שנשים אינן רואות עצמן ראויות או מעוניינות להשתתף בטוקבקים. אחד ההסברים האפשריים לנוכחות הנשית הדלילה, לדבריו, היא התפיסה העצמית של גברים כמי שמנהלים את העניינים. "העיתונות המקוונת היא חלק מתחום תקשורת ההמונים הקלאסית, העוסקת בתחומי הציבור ומתנהלת ב"כיכר העיר".

לדבריו, הגברים משתתפים יותר בטוקבקים כי הם תופסים עצמם כגורם בעל השפעה. הזירה הציבורית מונעת על יד משימתיות ותחרות, ובטוקבקים בולט יסוד התחרות ו"למי יש יותר גדול". "הנשים, לעומת זאת, מעדיפות את אותם מרכיבים בממלכת האינטרנט, שיש להם אופי משפחתי או קהילתי. הן ייכנסו לטוקבקים כאשר אופי הכתבה משמש בסיס טבעי לטוקבק לא משימתי ולא תחרותי".

רוזנטל עצמו, אגב, משתדל להימנע מלהיכנס לתגובות שמופיעות מתחת למאמרי הדעה שלו. "הן יצריות וצפויות, ומשקפות תרבות של שנאה", הוא אומר, "כתבתי לאחרונה כתבה שכותרתה היתה "המשט התורכי שלי", על שיט בים האיגאי. מאמר חיובי, מאד נעים. הטוקבקים שהיו שם לא יאמנו. "אם כל כך טוב לך למה לא תישאר שם? ככה לא נצטרך להתמודד עם הפרצוף המכוער שלך", היתה אחת התגובות. כל המגיבים, אגב, היו גברים".

"גברים עדיין משתיקים נשים ברשת"

"מדובר בתרבות דיבור מאד נמוכה ומתלהמת, ובסגנון מאד מוחצן ופרובוקטיבי, וזה כנראה פחות קוסם לנשים", אומרת ד"ר כרמל וייסמן, חוקרת תרבות אינטרנט ממכון סמארט באוניברסיטה העברית, ובלוגרית ותיקה. "שלחתי כמה פעמים סטודנטים וסטודנטיות שלי להתנסות בז'אנרים שונים של ניו מדיה. הנשים בדרך כלל מאד לא אהבו להשתתף בטוקבקים", אומרת וייסמן, "זה נשמע כמו סטריאוטיפים מיושנים, אבל המספרים מדברים בעד עצמם - באופן מובהק יש מיעוט של נשים בטוקבקים, ורוב נשי בבלוגים. נשים כנראה צריכות את המרחב שלהן, את השליטה בכללים ואת האינטימיות. מלבד זה, נדמה לנו שאנחנו חיים בעידן מאד שוויוני, אבל גברים עדיין משתיקים נשים, גם ברשת. רואים את זה היטב בפורומים למשל".

חנה בית הלחמי, מאמנת אישית ויועצת שיווק ואסטרטגיה, מסרבת לקבל את ההשתקה הזו, ואת הוויתור על "ניהול העולם" באמצעות הטוקבקים. "זו לכאורה השתקה עצמית, אבל בעצם זו הפנמה של המנגנון החברתי ושל ההגמוניה הגברית",  אומרת בית הלחמי,מהיזמיות הראשונות של השיח הנשי-פמיניסטי ברשת.  "נשים נמנעות, מפני שהן מותנות להיות נחמדות. יש לנו רתיעה גדולה מקונפליקטים, עד כדי פחד מאובדן הנשיות, אבל מה לעשות, בטוקבקים קורים דברים, והמשחק הוא משחק של השפעה".

בין היתר, בית הלחמי מאמנת נשים להשתמש באופן יעיל ומעצים במגרש הווירטואלי.  "אני מנסה לפרק עם נשים את הדמוניזציה של התגובות ברשת, ולגרום להן לוותר על תחושת ההידרסות. אני מלמדת שזה שמקלל אותן, הוא בעצם ילד בן 12 שיושב במרתף של הבית שלו. חשוב ללמוד לא לקחת את התגובות באופן אישי", אומרת בית הלחמי, "זו זירה פתוחה, עם הרבה מקום לפרשנות של הגולשים. לא מזמן התבטאתי בצורה אוהדת כלפי אחד הזמרים המזרחיים, ואיזה טוקבקיסט כתב שאני אשכנזיה  אירונית ומתנשאת. נשים צריכות להפסיק לפחד", היא מספרת, "ולהפסיק להגיד "זה כל כך נמוך ואני לא משתתפת במשחק הזה. מי יגביה את השיח בטוקבקים אם לא אנחנו"? .

"ברשת ניתן לבצע דברים שלא ניתן לעשותם בעולם האמיתי"

"רבות נכתב על השיח האלים, הגס הפרוע והבוטה המתנהל בטוקבק בחסות האנונימיות", אומרת אורלי מלמד, חוקרת בתחומי התקשורת והחינוך, ודוקטורנטית במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן. "על גילויי שנאה, גזענות, רשעות, הסתה, לשון הרע, על השפה הדלה, על השיח השטוח, על השתלטות של גורמי פרסום ותעמולה. אבל מעט מדי נכתב על תרומתה של האינטראקטיביות בטוקבק".

במסגרת התואר השני שלה בחוג לקומוניקציה ועיתונאות של האוניברסיטה העברית, בדקה מלמד את היחסים בין הטוקבקים לסיקור העיתונאי. "המחקר שלי התבסס על ניתוח תוכן אין לי ממצאים לגבי מגדר, וכמובן לא ניתן להתבסס על השם או הכינוי הבדוי בלבד כמייצגים של מגדר. אבל יש כמה דברים מעניינים לגבי הטוקבק שיכולים לרמז על כך שמגדר עשוי להיות גורם משמעותי",  אומרת מלמד.

היא מוסיפה כי בניגוד לתפיסה המקובלת שהשיח בטוקבק הוא בעיקר שיח של עימות לוחמני, נמצאו במחקר גם דפוסי שיח אחרים. בטקסטים העוסקים בפוליטיקה, בכלכלה ובספורט נפוץ יותר דפוס שיח המבוסס על עימות, אבל בנושאים כאוכל, בריאות ותיירות, נפוץ יותר דפוס שיח של תרומות, בו הגולשים תורמים עצות וטיפים מניסיונם, מחמיאים זה לזה, מחזקים זה את זה, תומכים זה בזה רגשית, מפרגנים ומביעים תמיכה ואהדה לכותב או למרואיין בכתבה. לדברי מלמד, אופי השיח בטוקבק הוא תלוי נושא וסגנון של הכתבה. "ידוע לנו ממחקרי תקשורת במדיה שיש הבדלי מגדר בהעדפות של ז'אנרים -  בטלוויזיה למשל: נשים מעדיפות טלנובלות וגברים מעדיפים מתח ופעולה. סביר להניח שנושאים מסויימים מעניינים במידה שונה גברים ונשים. יכול להיות שמכאן נובעים ההבדלים בדפוסי השיח אבל יש צורך במחקר נוסף כדי להוכיח זאת".

ד"ר יאיר עמיחי המבורגר, ראש מרכז המחקר לפסיכולוגיה של האינטרנט, בבית ספר סמי עופר לתקשורת, במרכז הבינתחומי בהרצליה, מסכים שיש ברשת, כולל בטוקבקים, פוטנציאל רב להעצמה אישית. "גברים ונשים יכולים לבצע באון-ליין דברים שהם לא יכולים לבצע בעולם האמיתי. האנונימיות משחררת ומאפשרת לאנשים להמציא את עצמם מחדש. בשל היעדר הנוכחות הפיזית, אדם שחור למשל, או אדם מוגבל פיזית, או נשים, לצורך העניין, יכולים להימנע מלהיות טרף לסטריאוטיפים. השליטה על הגלישה, המגרש המשותף לאנשים שיש ביניהם דמיון, היכולת ליצור קהילות, ומשתנים נוספים יוצרים מרחב להעצמה", הוא מסביר.

עמיחי בהחלט מסכים כי הטוקבקים אינם המופע המופתי ביותר של הפוטנציאל האנושי. "הטוקבקים הם תופעה ישראלית מאד מוקצנת, אולי חלק מהתאווה הישראלית לקיטורים. כמעט בכל טקסט פתוח לתגובות ברשת, אפשר להיתקל בטוקבקים ענייניים שבפירוש אפשר ללמוד מהם, בתגובות סתמיות, ובהרבה מאד תגובות פוגעניות ותוקפניות. הקטע של הקיטוב בין שמאל – ימין, דתיים – חילוניים, עולה גם כשמדובר בנושאים לא קשורים כלל, כל דבר צובר תאוצה ונעשה אינטנסיבי מאד", הוא אומר ומוסיף, כי בשל טשטוש הזהויות והאינטרס שלא להיחשף, קשה לדעת מי מטקבק יותר, אבל ניתן בהחלט להניח כי הגברים עסוקים בכך יותר.