לפני 11 שנה הפכתי לאימא. 22.11.00 יום רביעי בשעה 02:10 לפנות בוקר. לנצח אני אזכור את היום ההוא ואת הרגע הזה. אל דאגה, לא אלאה אתכם בפרטים.

 

 

עוד ב- Onlife

האם אונס יכול להתרחש במסגרת נישואין

מונולוג של אם פונדקאית: הוא גדל בתוכי אבל הוא לא שלי

הזוגיות החדשה: ביחד או לחוד

 

 

מיד בתום חופשת הלידה חזרתי לעבודה. ה"חופש" היה גדול עליי, האימהות לא הייתה פשוטה לי; לא הייתי קלילה ונינוחה, לא הצלחתי להיניק ולא הצלחתי לשרוד. התגעגעתי לעצמי והרצון לחזור לחיים של מבוגרים דחף אותי החוצה מהבית, מהר בחזרה "למסלול החיים הרגיל".

 

מה שלא ידעתי היה שמאותו רגע הקריירה שלי עתידה להשתנות לבלי הכר ולבלי שוב. זה לא שמישהו התייחס אלי אחרת, זו אני שהשתניתי. סדרי העדיפויות שלי השתנו לחלוטין.

 

אז עבדתי בבנק לאומי, בתחום ההדרכה, פיתוח וליווי של קורסים בתחום ניהול המכירות. עולם המכירות הוא עולם עסקי, של יעדים וביצועים, מוטיבציה וחזון. אהבתי מאד את העבודה שלי והאמנתי במשפטי מוטיבציה ובסיסמאות על חלומות גדולים שמביאים הצלחה. אחרי שהפכתי אימא לאייל, משהו השתבש במהות שלי. רציתי להיות נוכחת בחייו של התינוק שלי ורציתי להגשים את עצמי. שני רצונות שהתנגשו זה בזה.

 

כל יום שעבר הגדיל את הבלבול והתסכול. שנאתי את כולם. איבדתי את התשוקה לעבודה שלי והפכתי לבינונית ואדישה. כשנועה נולדה, שלוש שנים אחרי אייל, ניצלתי את ההזדמנות לעזוב את הבנק ולהתמסר להורות. ההתמסרות להורות הביאה איתה בדידות ודיכאון.

 

המחיר הכבד של האימהות

תפקיד ההורה הוא משמעותי בעיניי, אבל אני לא נהנית מהעשייה היומיומית. בכל זאת - שמתי במרכז חיי את האימהות. שילמתי הרבה מחירים בזוגיות ובקריירה, ברגע שרציתי לחזור לעבוד. גיליתי שמעמדי הדרדר. נשכחתי, העשייה שלי בעבר כבר לא הייתה רלוונטית.

 

למזלי, הדחף להגשמה עצמית היה חזק אצלי.

 

עשיתי המון דברים: למדתי, עבדתי כשכירה תקופות קצרות, במקומות ובתפקידים בהם לא חשבתי שאעבוד לעולם - בעבודות מזדמנות וגם בפרויקטים גדולים. אבל מה שתמיד ליווה אותי היה אי שקט. אי שקט גדול שנבע מחוסר היכולת שלי לממש את האימהות שלי כמו שרציתי.

 

בסופו של דבר הקמתי עסק, ייעוץ עסקי לאימהות. עסק של הדרכה וליווי, לנשים, אימהות שרוצות גם וגם, גם להיות אימא נוכחת וגם לנהל קריירה.

 

אימהות וקריירה, אלה שתי מילים שלא תמיד חיות בשלום זו עם זו. אני בחרתי להיות אימא שאוספת את הילדים מבית הספר: בגלל כמה סיבות: 1. בהסעה יש אלימות שאינה נוחה לי. 2. אני רוצה שהילדים שלי יאכלו ארוחת צהריים ביתית ובריאה. 3. חשוב לי לראות את הלבן של העיניים שלהם כשהם מסיימים את יום הלימודים שלהם. המשמעות של הבחירה הזו היא: שעות עבודה מקוצרות, והמשמעות של זה היא הרבה פחות כסף.

 

"אמא"- סטטוס שלא זוכה להערכה וכבוד

ועכשיו הגענו לנקודה הכואבת:  אימהות וקריירה זה לא כלכלי. אני עובדת קשה בעסק שלי, משווקת ומרצה, נפגשת עם לקוחות. בין לבין אני עובדת קשה בבית שלי. אבל מי שמפרנס באמת זה בן זוגי.

 

הוא נמצא בסרט אחר לגמרי. מאז שהפכנו הורים, הקריירה שלו עברה גם היא תהפוכות. היום הוא עובד כמעט כל יום כמעט כל היום. גם כשהוא בבית הוא עובד. בנייד או במחשב, הטכנולוגיה מאפשרת הכול.

 

אנחנו בחרנו לחיות חיים שכאלה. שי ? יוצא לעבוד עובד קשה ומפרנס אותנו בכבוד. מיכל ? עובדת קשה בתוך הבית, דואגת לרוב מה שאנחנו רוצים כהורים, ובין לבין מנסה לנהל עסק קטן, ולהגשים את עצמה. אז נכון שמבחינת הבית זה עובד ויש לנו כל מה שאנחנו זקוקים לו, אין לי תלונות. אבל פתאום, זה מרגיש לי לא נוח. עייפתי.

 

לכאורה, הנרטיב הישראלי מעודד ילודה ומכבד אימהות. בפועל, במציאות, הסטטוס הזה "אימא" ? אינו זוכה להערכה וכבוד. אני זוכרת את כל הפרצופים המצקצקים, כשעזבתי את הבנק. אני זוכרת את כל השיחות עם נשים שהמשיכו לנהל קריירה וגרמו לי להרגיש שאני חלשה בגלל שהבחירה שלי לשנות את סדר העדיפויות - קודם אימהות ואח"כ קריירה - אינה לגיטימית.

 

הקש ששבר אותי היה משפט שמצאתי בכתבה ישנה בעיתון הורים וילדים, עם הכותרת: "נשים שלא נתנו לאימהות לעצור אותן". המשפט הזה הדליק לי את הפיוז.

 

אז כן, האימהות עצרה לי את הקריירה, כי בחרתי להשקיע בהורות שלי, ולא - אף אחד לא התחשב בי והוסיף עבורי שעות ליממה. לא ויתרתי לעצמי, השקעתי גם באימהות וגם בקריירה אבל היכולת שלי להתפרנס נפגעה.  

 

נמאס לי ממשפטי הסרק, היפים ומעוררי ההשראה. פמיניזם הוא קודם כל עצמאות כלכלית. אני, בכל אופן, לא הצלחתי ליצור את זה. כן, יש לי קריירה, אבל בטח לא כמו שהייתה לי פעם. הגיע הזמן שמשהו ישתנה.

 

אני מוכרחה להשיג איזון בין חירותי הכלכלית, המימוש העצמי שלי והנחישות בה אני בוחרת להיות הורה מעורב בחיי ילדיו. החלטתי שאני חוזרת לאוניברסיטה, ללמוד לימודי נשים ומגדר מתוך שאיפה אמיתית להיות שותפה בשינוי הזה.

 

בינתיים אני גאה לומר שהאימהות שינתה אותי, וסדרי העדיפויות שלי ברורים: קודם הבית ורק אחר-כך העסק. הדברים הרבה יותר ברורים לי עכשיו.