חג שבועות מגיע, ועל אף העובדה שהוא נתפס כחג של גבינות ואוכל יחסית קליל, למעשה מדובר בעוד חג עתיר פחמימות. כי בואו נודה על האמת, בלינצ'ס עם קצפת זה לא בדיוק גבינה לבנה 5%. בכלל, סביב חגים נפתחת "מדיניות השמנמנים": אנחנו כל כך רגילים שכל החגים נעים סביב ארוחות, שהחג עוד לא הגיע ואצלנו בראש כבר נפתחה "הפסקת אוכל". וכאילו לא די בזה, שבועות הוא גם חג שנהוג ללבוש בו לבן, צבע שאנחנו השמנמנים לא בדיוק אוהבים ללבוש.

 

עוד ב Onlife:

 

אבל חג שבועות הוא לא רק חג מתן גבינה, הוא קודם כל חג מתן תורה. ואולי אנחנו צריכים רגע להיזכר קצת מהי אמונה. לא בשום דת מסוימת, אבל אמונה. אני מכירה היטב את תחושת הקלישאה השחוקה שעולה מהביטוי "תאמינו בעצמכם", אבל אין מה לעשות, קלישאות הן בסך הכל אמיתות שנאמרו הרבה פעמים.

 

מגיע לי שיהיה לי טוב

לפני כמה ימים הלכתי להחליף איזו חולצה שקיבלתי במתנה. בחדר ההלבשה ישבה אישה די מבוגרת, עם פרצוף חמוץ וכועס, שלא הפסיקה לרטון ולהתמרמר. על החולצה שהיא מדדה, על המוכרת, על החנות, על כל העולם. אבל החולצה שהיא מדדה נראתה עליה נפלא. ניגשתי אליה ופירגנתי לה על כמה שהיא נראית טוב בחולצה הזאת. "אבל תראי את הקווים הקשים של המרירות בפנים שלך", אמרתי. "אני בטוחה שאם תפני בנעימות אל המוכרת היא תיגש אליך בחיוך רחב הרבה יותר, בשמחה. חייכי, החולצה נראית יפה עליך בכל מקרה".

 

כשהיא עמדה ליד הקופה וחיכתה לשלם על החולצה, היא דיברה במרירות על הזיקנה. "כל זמן שאת עומדת כאן ויכולה לדבר על זיקנה, את עדיין פה. אנחנו רוצים להזדקן", אמרתי לה. "חכי שזה יגיע", היא ענתה לי. אמן שזה יגיע! מי לא רוצה להאריך ימים? אנחנו רוצים משהו, אבל מרחמים על עצמנו כשאנחנו נדרשים למאמץ כדי להביא אותו, ומרחמים על עצמנו כשהוא מגיע. לא מאד שונה מדיאטה ואורח חיים בריא.

 

לא רואים את הקילו שעלית, רואים את הפרצוף הממורמר

כשלא רוצים לחיות זה נורא בעיניי. כשמאבדים את ההנאה מהאוכל זה נורא בעיניי. והדברים קשורים קשר הדוק, היכולת ליהנות מהדברים שיש, בלי אשמה ובלי רחמים עצמיים. איכות חיים מגיעה לאנשים שמסוגלים למצוא בעצמם את המקום שיודע שמגיע להם, מגיע להם שיהיה להם טוב, מגיע להם להנות. מגיע לנו.

 

לפעמים אנחנו פשוט לא מספיק מאמינים בעצמנו. לפעמים קורה לנו, ואני לא יוצאת דופן. כשאנחנו לא בדיוק בתקופה הכי טובה, אנחנו מסתכלים במראה ורואים רק את הפגמים. מישהו מפרגן לנו על המראה ואנחנו לא מאמינים לו, יושבים חמוצים. הרי אף אחד לא רואה את שני הקילו שעלית, אבל כולם רואים את הפרצוף הממורמר. חייכי, קבלי את המחמאה, האמיני לה.

 

אנחנו לא נחמדים כשאנחנו לא מאמינים בעצמנו. אנחנו מאבדים את הביטחון, אנחנו כועסים על עצמנו, ועל כל העולם. מאשימים את כולם בבעיות שלנו, בקשיים, במקום פשוט לבקש עזרה כשצריך. הרבה יותר נעים להיות ליד מישהו שיש בו אהבה וחמלה כלפי עצמו, מאשר ליד מישהו שעסוק בקיטורים והאשמות, אין מה לעשות. זה גם הרבה יותר נעים לחיות ככה בעצמך.

 

ואם בכל זאת נתחבר קצת לתורה ואמונה, חז"ל סיכמו את התורה על רגל אחת במשפט "ואהבת לרעך כמוך". כמוך. זה דורש ממך קודם כל לאהוב את עצמך, כי זאת אותה האהבה שתעניקי לאחרים. איך תאהבי מישהו בלי לאהוב את עצמך? לאהוב את עצמך לא כי את רזה, לאהוב את עצמך מספיק בשביל לטפל בעצמך, בשביל להזיז את המעצורים מהדרך.

 

 

רגשות אשם זה משמין

לאהוב את עצמך זה גם ליהנות מהדרך. לבשי לבן לארוחת החג, זה יגרום לך להרגיש טוב. בואי חגיגית וזקופה. במקום לנשנש גבינות רזות בלי הפסקה ולהיכנס לדיכאון ורחמים עצמיים, פנקי את עצמך בבלינצ'ס טוב, אבל אחד. או קחי לעצמך פרוסה נאה של עוגת גבינה טובה. ותתפנקי עליה. מזה לא תשמיני.

 

אבל מתי הארוחה הסתיימה?  אחרי שסיימת את הפרוסה האחת או את הבלינצ'ס, משכי את הכיסא שלך כמה סנטימטרים לאחור. הפעולה הקטנה הזאת תכניס אותך למודעות בכל פעם שאת שולחת את היד לשולחן כדי לקחת עוד פיצוחים, וכשאת מודעת לזה, את יכולה לעצור את זה. בחרת לך את הקינוח שלך? תתפנקי עליו, ובזה סיימי. תחושת ה"מגיע לי" מקלה על פעולת העיכול. זה הרבה פחות משמין, לאכול בהנאה ובלי רגשות אשם.

 

 

לאתר של מירי בלקין - דיאטה באינטרנט, פורומים, מתכונים ועוד

תגיות