מה עושות העמותות בלילות? דואגות, בעיקר לתקציבים, וגיוס כספים ומימון לפרויקטים מבורכים וחשובים. בכנס דה מארקר 2021 שהתקיים בשבוע שעבר בירושלים, ישבנו סביב שולחן אחד כ 14 נשים, כולנו פעילות ומתנדבות בתחום של העצמה כלכלית. עמותה אחת מתמקדת בשילוב נשים מהפריפריה בעבודה. השניה מפעילה תוכנית לשילוב נשים חרדיות בתעסוקה, ברוח נשית הפוקוס הוא בהשגת עצמאות כלכלית לנשים נפגעות אלימות מינית, עמותה אחרת מעבירה קורסים בנוסח "עסק משלך" (כאילו כולן יכולות לנהל עסק עצמאי ובאמת להתפרנס מזה). היתה גם נציגת הביטוח הלאומי ונציגת לשכת התעסוקה שסיפרה על 60,000 משרות פתוחות ברמת שכר מינימום וכו' וכו'. וזה רק תקציר מקרי של שולחן אחד. המון עמותות שדואגות לשולי החברה, אבל אף לא אחת  שתדאג לתעסוקה עתידית של מעמד הביניים, או מיזם חברתי עסקי שמטרתו לייצר מקומות עבודה בתחומי המקצוע שהילדים שלנו ירצו לעבוד בהם.  כי הילדים של מעמד הביניים חונכו להיות סקרנים, ויצירתיים, ושאפתנים. כשהם היו קטנים שלחנו אותם לחוגי יצירה וריקוד וספורט, בתיכון הם היו במגמת תאטרון או אומנות ובשלב האקדמיה חלקם הלכו ללמוד מוסיקה ותקשורת חזותית או עיצוב. בכל שלבי החינוך ניתנה התחושה שזה בסדר לשאוף למימוש עצמי וללכת אחרי הלב. רק מקץ תקופת הלימודים המציאות מכה בפנים.  כי כשצריך להתפרנס, אנחנו רוצים את ילדינו בהיטק.  עשרות מסלולי לימוד מכשירים מאות מעצבי אופנה מדי שנה אבל מדינת הסטארט אפ לא מאפשרת לבנות ולהיבנות בה מעיסוק ביצירה, או בתעשייה מסורתית. במירוץ המקודש אחר השמלה ב 59.90 אנחנו מחסלים את התשתית. סגרנו מתפרות, ייתרנו את המצבעות ומפעלי הבדים והעובדים המקצועיים פוטרו. הם בטח לומדים עכשיו קורס יישומי מחשב בעזרת אחת העמותות, על מנת שיוכלו להשתלב בהיטק, או להפעיל קופה בסופרמרקט. אבל מיומנויות מקצועיות וידע הם נכסים שצריך לשמר כאינטרס לאומי. תופרות מופלאות כאלו שהיו בבגיר ומאייסטרים טכנולוגים כמו שהיו בפולגת אי אפשר לגדל ברגע. כשמעודדים מעצבים עצמאיים להוציא עשרות אלפי שקלים על השתתפותם בשבוע האופנה ומשכנעים משרד ממשלתי להשקיע במיזם מיליוני שקלים כי זה חשוב לכלכלתה ולתדמיתה של מדינת ישראל, מן הראוי לשמר תשתית שתאפשר לאותם מעצבים לייצר ולפרוח בסטנדרטים בינלאומים של איכות ושירות. הכלכלה כידוע היא גלגל ומה שפעם ייצרו בקרית גת עבר למצרים, ולטורקיה ולסין ולסרילנקה. כל עוד יימצאו עניים יותר, ידע הסוחר המערבי לנתב את עסקיו בנבכי שכר המינימום הכי מינימאלי שאפשר למצוא ברחבי הגלובוס. אלא שמה שנכון לתעשייה איזוטרית כמו הטקסטיל, נכון לכל דבר. גם להייטק. ויום אחד הטכנולוגיה תאפשר חזרה של ייצור הביתה, אבל הידע המקצועי כבר אבד. הוא חי מקצבת הבטחת הכנסה.


אנו, הנשים והאמהות, בתשוקתנו הבוערת לבגדים ואופנה, אחראיות  במידה לא מבוטלת לתהליך הזה. רובנו מקדשות את המראה, מתעלפות מעונג למגע חולצת משי מדהימה, ונאנחות בסיפוק למראה אחורינו הניבטים אלינו בראיארוזים היטב בג'ינס.


ואם כך, בידינו גם הכח להפנות את התשוקה הזו לטובת כלכלה אחרת. שתשרת קודם כל אותנו ותאפשר בסיס פרנסה גם לילדינו. אם אנחנו הקונות, בואו נהיה גם בעלות העסק ונפעל על פי ערכים ועקרונות. הרעיון של משק אוטארקי הוא מיושן אבל לפעמים, לא בהכרח שגוי.


נכון, לא כל מי שציירה דוגמניות במחברת היא סטייליסטית ולא כל מי שתפרה חצאית בקייטנת אופנה היא מעצבת דגולה. מה שבטוח הוא, שאם הדברים ימשיכו במסלול הנוכחי, העבודה היחידה שתהיה לילדינו מעצבינו המוכשרים, היא ניהול חנות של מותגי חו"ל. ובשביל זה לא כדאי ללמוד . יהיה פחות מתסכל. אחוזי האבטלה בקרב הצעירים באיטליה או בספרד. 30%, 45% וכך כמעט בכל העולם המערבי הם איתות מן העתיד עבורנו.


והעמותות? ימשיכו לדאוג בלילות כי אם לא נייצר עבודה והכנסה, לא נוכל לתרום כסף. וחברות האופנה הענקיות ששורדות ומשתלטות לנו על הכיס? הן עסוקות בפרנסת הבעלים ובהתייעלות.

תגיות