מישהי מכירה מישהו ונכנסת איתו למיטה. הם מחליטים להסתפק בכך שהוא "יגמור בחוץ" ולא משתמשים בקונדום. לפני שהיא מבינה מה קורה הוא כבר גמר. בפנים. היא המומה ומבולבלת. והוא? "אה, נסחפתי". למחרת היא נאלצת להחליט אם להסתכן בהריון לא רצוי מבחור לא מוכר או לקחת פוסטינור ולזכות ביום של בחילות ומחזור משובש, קובעת לעצמה תור לבדיקת דם ומקווה שלא חטפה מחלת מין כלשהי.

 

מישהי יוצאת עם מישהו והם נכנסים למיטה. הכל נחמד וזורם, ובשלב מסוים הבחור, בלי לשאול שאלות מיותרות, מנסה לחדור מאחור. עם זה היא כבר לא זורמת, ואומרת לו "די", מנסה שלא לקלקל את האוירה. הבחור לא נותן ל"די" קטן ומנומס להפריע לו ומנסה שנית. הבחורה שתחתיו נלחצת, מרימה את קולה ל"מספיק!" תקיף, שאכן גורם לו להפסיק, ויוצאת בוכיה מהדירה.

 

עוד ב Onlife:

 

הנשים בסיטואציות הללו עשויות לשאול את עצמן: יש לי בכלל על מה להתלונן? הוא עשה משהו לא חוקי? זה נחשב בכלל למקרה של תקיפה מינית? או אונס? יש מה לעשות בכלל?

 

מתי אפשר להגיש תלונה במשטרה?

בשתי הסיטואציות שתוארו, היתה אמנם הסכמה לקיום יחסי מין, אולם לא היתה הסכמה לאקט מיני שבפירוש אינו "חלק מהחבילה" באופן מובן מאליו, ועל כן מדובר בעבירה על החוק. במקרה הראשון ניתן להתווכח אם מדובר ב"סתם תקיפה" או בעבירה חמורה יותר. המקרה השני מובהק יותר, מדובר בבעילה שלא בהסכמה, קרי: אונס (מעשה סדום, למדקדקים). וזה המקום להבהיר: מי ששומע "לא", "לא שם", "לא ככה", "די" וכדו', גם פעם אחת, גם בלי התנגדות נוספת, וגם לא בקול רם מידי – צריך להימנע. כן, גם באמצע. הסכמה לקיום יחסי מין אינה מעניקה יד חופשית וכרטיס פתוח לכל פעילות מינית שהיא. נקודה.

 

משנעברה עבירה, ניתן להגיש תלונה במשטרה. אין זאת אומרת, כי הדרך לכתב אישום והרשעה תהיה סלולה וחלקה. כידוע, התפיסה הרווחת בציבור לגבי אונס היא של אדם זר הקופץ מבין השיחים ואונס באלימות אשה שעברה בגן חשוך. על אף שאין זה כלל וכלל המקרה הנפוץ של תקיפה מינית, ועל אף שהגדרת האונס בחוק היא רחבה הרבה יותר, הרי שתפיסה מושרשת זו הביאה לכך שככל שהעבירה עליה מתלוננים רחוקה יותר מהדגם של "הזר מהשיחים" – כך תתקשה הנפגעת למצות את הדין עם העבריין. הבעיות עשויות להיות הן בהוכחת המעשה, והן בהבהרה כי אכן מדובר בעבירה.

 

עם זאת, אין סיבה לוותר מראש. מבחינה ראייתית – תמיד קיים סיכוי שהעבריין יודה והבעיה תיפתר. כמו כן, אם המשטרה נוטה להתייחס בזלזול ולסגור את התיק - הרי שקיימת זכות ערר על החלטה זו. על הנפגעת לאמוד את כוחותיה ותחושותיה: האם פתיחה בהליך משפטי נראית לה כדרך התמודדות שתחזק אותה או תתיש אותה? ניתן כמובן גם לקבל יעוץ מקצועי לגבי הסיכונים והסיכויים של ההליך טרם קבלת ההחלטה.

 

 

המזכירה הפגועה שניהלה רומן עם הבוס - מנוצלת או נקמנית?

בדוגמאות שתיארתי היה יסוד ברור של אי הסכמה, לכל הפחות לגבי חלק מהאירוע. אך מה לגבי מקרים בהם היתה, לכאורה, הסכמה לכל אורך הדרך ובכל זאת, לאחר סיום מערכת היחסים, אנו מוצאים אשה פגועה עם תחושת עוול קשה? האם מקרים אלו הם בגדר "כשר אבל מסריח"? ואולי הסרחון הוא תוצאה של עבירה על החוק?

 

ניקח לדוגמה את סיפורה של עובדת אשר ניהלה מערכת יחסים לאורך חודשים ואולי אף שנים עם הבוס שלה. "מערכת היחסים" התאפיינה בעיקר בפגישות מיניות במשרד ובמקומות קרובים למשרד. האשה טיפחה רגשות וציפיות רומנטיות, אולם בסופו של דבר הבינה כי היא מנוצלת, וחתכה את הקשר, עזבה את עבודתה, ונותרה פגועה מאד. האם אין היא אלא "טיפשה שנתנה לו לנצל אותה" והוא סתם "מנייאק", או שהיא נפלה קורבן להתנהגות בלתי ראויה ובלתי חוקית?

 

חשוב להבהיר, כי החוק למניעת הטרדה מינית עושה אבחנה חשובה בין מעשים בעלי אופי מיני בין אנשים שמתקיימים ביניהם יחסי מרות לבין אותם מעשים בין אנשים שאין ביניהם יחסי מרות. האבחנה החשובה הינה, שכאשר מתקיימים יחסי מרות בין המטריד למוטרדת, אזי גם הסכמה של הנפגעת אינה מכשירה את המעשה. זאת, מתוך הבנה כי כאשר קיימים יחסי מרות הנפגעת עלולה "להסכים" לכאורה מתוך חשש שתשלם מחיר אם לא תסכים, וזאת גם לאורך זמן. יחסי עובד-מעביד הם יחסי מרות "קלאסיים" אולם יחסי מרות הם גם יחסי מורה-תלמיד, מטפל-מטופל, רב או מורה רוחני והאדם שאותו הוא מדריך. כך שלא תמיד ה"אבל הסכמת" הופך את המעשה לכשר, ואין בכך כדי למנוע נקיטת הליכים נגד העבריין.

 

 

מה עוד אפשר לעשות מלבד הגשת תלונה במשטרה?

יש מקרים בהם על אף שהתלונה במשטרה מוצדקת, היא לא בהכרח הדרך המתאימה למקרה או לנפגעת הספציפית לנקוט בה, או שלמרות הכל אין מספיק ראיות לצורך העמדה לדין. ישנם גם הליכים אחרים הפתוחים בפני הנפגעת:

 

ראשית, היא יכולה להגיש תביעה אזרחית לבית המשפט ולתבוע פיצויים. להליך זה מספר יתרונות: אפשרות לזכות בפיצויים משמעותיים, רף הוכחה נמוך משמעותית מבדין הפלילי, וכן היוזמה וניהול ההליך המשפטי הם בידי הנפגעת. היתרון האחרון טומן בחובו גם את החסרון העיקרי – הצורך לשכור עו"ד ולנהל את התביעה.

 

שנית, אם העבירה בוצעה במקום העבודה, אפשר גם להתלונן לממונה במקום העבודה, ועליו לדאוג לטיפול נאות בתלונה וכמובן להפסקת ההטרדה, אם מדובר בעניין נמשך. מעביד שלא יעשה כן עשוי אף הוא להיתבע ולהתחייב בתשלום פיצויים. כמו כן, במקומות עבודה מסוימים, ובעיקר בשירות המדינה, קיים גם מנגנון של דין משמעתי. היתרון של מנגנון זה הוא שלעתים העבירות המשמעתיות הן רחבות יותר ומקיפות סוגים רבים יותר של מעשים, גם כאלה שמבחינת הדין הפלילי נתפסים רק כ"כשר אבל מסריח" כלומר: אינם מהווים עבירה על החוק, יכולים להוות עבירה משמעתית של התנהגות בלתי הולמת, למשל.

 

בסופו של דבר, החוקים בנושא תקיפה וגם הטרדה מינית, על אף חסרונותיהם, הינם מתקדמים יחסית. יישומם בפועל – הן על ידי רשויות האכיפה והן מבחינת הציות בקרב כלל אוכלוסיה, עדיין מפגר אחריהם בהרבה. אני מאמינה כי כל ניסיון למצות את זכויותיה של נפגעת מקרב מעט יותר את המצב המצוי למצב הרצוי. יחד עם זאת, חשוב כי מי שנפגעה תשקול היטב את צעדיה, בהתאם למטרותיה, ועל מנת שההליך המשפטי ישרת אותה, ולא יפגע בה.

_______________________________________

עו"ד ענת קדרון היא שותפה במשרד קדרון חדי כהן

תגיות