מרים, מרים – סיפור של אישה מיוחדת
בשבועות האחרונים אני מרבה להרהר בסבתא שלי מרים אונגר, אשה עצמאית, נועזת ומקורית שנולדה בסוף שנות השבעים של המאה התשע עשרה. סבתא שלי היתה בעלת פאב וגם ברמנית בפאב הפרטי שלה.
אז קראו לזה בית מרזח והעיסוק בכל מה שהיה קשור בבית מרזח נחשב לבלתי מכובד עבור נשים הגונות. אבל סבתא מרים עשתה מה שחשבה שהוא נכון עבורה ועבור ילדיה.
אחרי שבעלה ואביהם (סבא שלי יוזף אונגר) נהרג במלחמת העולם הראשונה והיא נותרה עם שבעה ילדים קטנים כל האנרגיה שלה הוקדשה לפרנסת משפחתה. אחרי שקמה מהשבעה היא תפסה את מקומו של סבא במנסרה שהיתה להם בכפר, אבל הרווחים היו נמוכים ולא הספיקו לשמונה נפשות.
עצמאית בשטח ולגמרי לבד
היא החליטה למכור את המנסרה ולעבור עם ילדיה לעיר הגדולה. לסכום שקיבלה עבור המנסרה הוסיפה גם את סכום הפיצויים שקיבלה כאלמנת מלחמה וקנתה בית בעיר המחוז פ??ר?שו?ב. את הבית היא חילקה לשניים, האגף המזרחי שימש למגורים לה ולילדים ובאגף המערבי היא פתחה את בית המרזח.
המשפחה של בעלה שגרה בעיר התרחקה ממנה. אמרו עליה שהיא עובדת בעבודה "לא נקייה" שאיננה מתאימה לאישה מהוגנת ורמזו שהיא עושה כל מיני דברים עם הגברים שבאים לשתות. ולמרות שהיא וילדיה לא הוזמנו לבני המשפחה המורחבת שלהם ולמרות שהלשונות הרעות דיברו בה סרה היא המשיכה לנהל את הפאב שלה ובכסף שהרוויחה איפשרה לכל אחד מילדיה ללמוד מקצוע פרקטי. אלה ששרדו את השואה (וביניהם אבא שלי) עסקו במקצועות שלמדו בזכותה.
למה לא עלתה איתנו ב- 1949 אין לי מושג.
שום דבר לא עומד בפני רצונה
היא נשארה בסלובקיה וכשהחליטה שהיא רוצה לעלות לארץ זה כבר היה בתקופת מסך הברזל, אין יוצאת ואין באה. אבל סבתא מרים החליטה שהיא רוצה למות בארץ הקודש ומאותו רגע שום דבר לא עמד בדרכה.
חודשים רבים כיתתה רגליה ממשרד ממשלתי אחד למשנהו ובכולם נאמר לה שתחזור הביתה ותשב בשקט. אבל היא כמו היא, התלבשה כל בוקר ויצאה למשימה שהציבה לעצמה, חיזרה על הפתחים של המשרדים השונים ועל פתחיהם של נושאי משרות, נסעה לעיר הבירה ברטיסלבה ולערים אחרות בהם ישבו מי שנחשבו לבעלי כוח פוליטי ובסופו של דבר הצליחה לקבל אישור עלייה.
והיא לא בזבזה זמן, מיד ארזה את מה שנתנו לה להוציא משם והגיעה לארץ, כאן חיה עד שנת 1963.





React to WordPress