הישראלית


 מירי פסקל- פשוט נהדרת


 


כן, מירי פסקל היא אשת השבוע שלי בארץ. לא חושבים כמוני? מה כפת'לי! דליים של דיו מדפסות נשפכו כבר על הסדרה "אחד העם 101", על דמותה של מירי, הפקחית המוטרפת, על לשונה ועל הייצוג של הישראליות שהיא מביאה למסך הקטן. ואני? מה כפת'לי! אני שמחה שהקאלט הישראלי הזה חזר למסך ומבואסת שהוא הסתיים השבוע, אבל בשום פנים ואופן לא נופלת למלכודת הדיון התרבותי-חברתי-מודרניסטי-אנא עארף. אני פה בשביל ליהנות.


התזה שלי פשוטה ורדודה כמו מרק אשכוליות קר: מירי פסקל (או בן חיים, תלוי בזמן ובמקום) היא דמות שנועדה להצחיק אותי ברמות הגיחי גיחי. בשביל הומור גבוה אני מחפשת ביוטיוב סרטונים של "החמישייה הקאמרית". בשביל לצחוק צחוק ראשוני ופראי יש לי את מירי. אז נכון, אי אפשר שכל הזמן היא תנופף בידיה ותגנח (ג'סטה שחבריי לעבודה סופגים בתגובה לחצי מהפניות שלהם אליי. חמישים האחוזים הנותרים מתמצים בתשובתי הנצחית 'מה 'כפת לי!', שניתזת בלוויית הינף יד ובחי"ת לועית מושלמת שלא יצאה ממני גם כשהייתי מורה לעברית). היא צריכה גם לדבר ולתפקד בסביבה מסוימת, וזה מה שמטעה אנשים לחשוב שאפשר לייחס לה הקשר עדתי, מגדרי, משפחתי ושאר ירקות. תוציאו את זה מהראש שלכם: מירי פסקל לא מייצגת שום סוג של הישראליות. מירי פסקל מצחיקה. 


 כשאני מנסה בכל זאת להחניק את הפסקלית הקטנה שפורצת ממני ביתר שאת בימים עגומים אלה של ירידת הסדרה, אני מגיעה למסקנה שאני אוהבת את מירי (ונמשכת אליה. קלטתם את הרגליים המדהימות שלה בינות לשמלות המעצבים הגרוטסקיות שלה?) כי היא מזכירה לי שתי נשים אחרות שהקשר שלי איתן כולל צחקוקים בלתי נשלטים. הראשונה היא אדי, כוכבת הסדרה הבריטית "פשוט נהדרת". בנעוריי התמכרתי לסדרה, שוב בשל האפשרות לגעות בצחוק בלי לתת את הדעת על מקורו והשלכותיו. הצחיק אותי לראות את אדי השיכורה תמידית קורסת תחתיה בכל מקום ומצב; פערתי עיניים אל מול התלבושות שלה, הן בהווה הניינטיזי שבו חיה והן בעברה הסבנטיזי שלא נפל בעליבותו המשעשעת מההווה שלה; ובעיקר הסתובבתי לי בעולם תוך שאני מפטירה לכל עבר "סוויטי דארלינג" כאחרונת הפקאצות הלונדוניות. לא נתתי את דעתי על השאלה אם אדי היא קוקנית שיצאה לה בת יורקשייר פודינג או להפך, פשוט הפקרתי את עצמי ללהגיה כמו שכלב מפקיר את עצמו לדגדוגים. 


 האישה השנייה היא מירי אחרת, דודה שלי מרים שלפעמים בשעה של רצון טוב אני מכנה אותה מירי. ההכרה שהיא אולי המירי פסקל המקורית הכתה בי כשניסיתי להצדיק לעצמי למה אפשר לבחור בגברת פסקל לאשת השבוע בלי להידרש לסוגיות סוציולוגיות כבדות משקל. דודה מירי שלי נולדה במזרח אירופה, ועם זאת אף אחד לא יטען שהיא א יידישע מאמא. רבאכ, מרק עוף היא לא יודעת לבשל. את שנות ילדותה ונעוריה היא העבירה במדינת ישראל הצעירה, אבל חוץ מכמה שירים גסים על השומר הצעיר אין בה שום דבר שמעיד שהיא קצינה לשעבר בצה"ל ומלח הארץ. את חייה הבוגרים היא מעבירה זה שנים רבות במערב אירופה, במדינה שנחשבת בירת התרבות והשיק, ועם זאת, די להעיף בה מבט אחד כדי להבין ש"קלאסה" זה לא שם תואר שיושב עליה. מנותקת מהקשר, עם עברית שהיא תערובת של סלנג עתיק ומילים של שבת שלמדה בבית הספר, גרגרנית, חמדנית, קולנית... ועם זאת אי אפשר להתיק ממנה את המבט, היא כמו מופע אורקולי מתנייד שאף שמחה משפחתית אינה שלמה בלעדיו, ולו רק כי הוא פשוט מוזר מכדי להיות אמיתי. מזכיר לכם מישהי? לא? מה 'כפת לי!


 


 


 הזמרת


טיילור סוויפט - אדונית הסליחות


 


 ברוח הימים הנוראים וגם כי כל העולם מדבר על זה, אין מנוס מלבחור בזמרת הקאנטרי-פופ האמריקאית הענוגה שהראתה לכולם השבוע איך מתנהגת ליידי אמיתית. ולמי שהחמיץ, להלן תקציר הפרקים הקודמים: טיילור סוויפט היא אישה צעירה מאוד (בת 20) ומצליחה מאוד שלפני שנה בדיוק נקלעה לסיטואציה לא נעימה כמעט במקרה. בטקס פרסי  MTV  שנערך לפני שנה בדיוק נקראה סוויפט לבמה לקבל פרס עבור הווידאו קליפ שצילמה לשירה "You Belong with Me". בזמן שהודתה לקהל בוחריה, עלה לבמה הראפר המצליח קניה ווסט (שנצפה קודם לכם על השטיח האדום בדרכו לטקס כשהוא חובק בזרועותיו בקבוק קוניאק), חטף את המיקרופון מידיה, והכריז קבל אולם ועולם שהבחירה בסוויפט אינה הבחירה הרצויה בעיניו וכי טוב יותר היה להעניק את הפרס לזמרת אחרת, ביונסה נואלס. סוויפט לא הייתה מוכנה למחווה הפומבית הזו והצטערה עליה צער רב, כך מסרו מקורביה. היא לא השלימה את נאום הזכייה שלה, ובהמשך הערב לאחר שביונסה נואלס, שלא היה לה חלק בהלבנת הפנים הפומבית, עלתה לבמה לקבל פרס אחר היא הזמינה את סוויפט ההמומה עדיין להשלים את נאומה.


חלפה שנה והתקרב היום שבו יחולקו פרסי MTVלאמני המוזיקה שהתבלטו בשנה האחרונה. וסוויפט בהחלט התבלטה בתחומה בשנה האחרונה. היא השתתפה, לראשונה בחייה המקצועיים, בסרט קולנוע. חוץ מלשחק בסרט "Valentine's Day" היא גם תרמה שיר לפסקול שלו, והוא צעד בראש מצעדי הפזמונים הנחשבים. היא צברה תארים והישגים, יצאה למסע הופעות והחלה לעבוד על האלבום השלישי שלה. ככל שהתקרב מועד הטקס גברו השמועות: האם טיילור סוויפט, שלבטח תעלה על הבמה באחד מרגעי השיא של הטקס לאור הישגיה המפוארים בשנה החולפת, תנצל את ההזדמנות כדי להיכנס בקניה ווסט ולהחזיר לו על הבושות שעשה לה לפני שנה?


ב-13 בספטמבר, יום ב' בשבוע האחרון, נערך טקס פרסי MTV  לשנת 2010, ובו הוכיחה סוויפט שהיא אולי צעירה אבל ממש לא ילדה קטנה. במהלך הטקס שרה סוויפט שיר חדש, "Innocent" (חף מפשע) שמו, שבו היא, כמו שאומרים, פנתה ללב של קניה ווסט ובעיקר הכריזה כי היא סולחת לו. שורת המחץ בשיר, שמסכמת את כל העניין מבחינה של סוויפט, אומרת ככה: "המעשה שלך הוא לא מי שאתה". ברוח התקופה ובהתאם לרוח האמריקאית הפך שיר הסולחה ללהיט בן לילה.


ומה עם ווסט, אתם שואלים? גם הוא ניסה לתפוס את המומנטום ? 15 דקות תהילה הן 15 דקות תהילה. גם אם אתה מנצל אותה כדי לבזות את תהילתו את הזולת ? וגם הוא עלה לבמה לשיר שיר שמתייחס לאירוע. מעין שיר הלקאה עצמית. בכיף הייתי מביאה פה ציטוטים מתוכו, אבל אני לא מתכוונת לבזות את הבמה המכובדת שניתנה לי פה. כן כן, שיר מלא גסויות. קניה ווסט, מה ציפיתם?


 



 האלופה


קים קלייסטרס - 176 קמ"ש בעמידה


 


האם גם אתם נמנים עם אלה שמסוגלים לבהות שעות במשחקי טניס? כי אני לא, ממש לא, אבל הרבה מאוד אנשים סביבי כן. אני בוהה בהם, אחר כך במסך, הלוך חזור, מנסה להבין על מה ולמה ובסוף חוטפת סחרחורת כאילו ישבתי בעצמי מעל מגרש החמר (מה הקטע של מגרשי חמר? חמר נועד לוואזות ולמסכות פנים. איך אפשר לקפץ על חומר שכל תכליתו להיסדק?). אבל אני כן אוהבת לקרוא על טניס. על ההיסטוריה שלו, על הכוחות שמחשקים מאחורי הקלעים ? יריבויות, כסף, דמויות מפתח שעשו היסטוריה כמו ארתור אש ובילי ג'ין קינג, סטטיסטיקות. וכמובן, אני הראשונה להודות שיש משהו אסתטי במשחק הזה שרוב הזמן נראה לי די סטטי.


לכן חיכיתי שיסתיימו כבר משחקי ה- US Open   המשמימים כדי לבדוק בדיעבד מה הלך שם. כרגע הסיפור הכי מוזר שנתקלתי בו הוא על הקונספירציה סביב הבגד הוורוד של ונוס וויליאמס (מתברר שגם ספורטאיות מיומנות יכולות לפשל ולבוא לעבודה בבגד מציק ולא נוח), הסיפור הכי רגשי-אוי-עוד-שנייה-אני-בוכה הוא על הילדות של רפאל נדאל, והסיפור הכי רלוונטי הוא על קים קלייסטרס הבלגית. ונתחיל מהסוף: היא ניצחה. 


היא ניצחה גם באליפות ארצות הברית הפתוחה בשנה שעברה (וגם ב-2005), ואז זה נחשב הישג שיש לתת עליו את הדעת, כי בשלוש השנים שלפני האליפות היא בכלל לא שיחקה לאחר שנפצעה ב-2006. את זמן הפרישה שלה היא ניצלה היטב ? בתה ג'דה שהצטלמה איתה ועם גביע הזכייה (כנראה שעל שכיות החמדה בבתיהם של הטניסאים לא מצטבר אבק שהם אוהבים לקבל את החפצים המנצנצים וחסרי התכלית האלה) נולדה ב-2008. עולם הטניס מת על הסיפורים האלה, של אנשים שפרשו וחזרו וניצחו. ואם בסוף יש גם ילדה קטנה שזוכה לשיעור על נחישות והתמדה וכושר, אז בכלל טוב.


אז מזל טוב לקים קלייסטרס וכל הכבוד, ורק פרט טריוויה אחד מדהים ככה לסיום: סטטיסטיקאי הטניס מצאו כי ההגשה המהירה ביותר שלה במשחק הניצחון הייתה במהירות של 176 קמ"ש. זה לא מדהים? עומדת אישה על מגרש ובמו גופה ומחבטה מצליחה לייצר אנרגיה שכזו. עומדת. לא נוסעת לשום מקום. כמה כוח וכמה כוונה צריכים להיות בתנועה הזו ששולחת את הכדור במהירות כזו לצד השני של המגרש. מדהים.


 



 הנבחרת 1


שחקניות הסרט "האויב שבפנים 4" - עושות כסף


 


אחד הפרמטרים להצלחתו של סרט, אולי הראשון שבהם למרבה הצער, הוא מיקומו ברשימת שוברי הקופות. בראש רשימת שוברי הקופות בארצות הברית מתנוסס השבוע, במרחק ניכר מהמקום השני, הסרט "האויב שבפנים 4".26.7 מיליון דולר עשה הסרט עד כה, לעומת 5.68 מיליון דולר שעשה הסרט "Takers" שבמקום השני. מה שתפס את עיני מעיון ברשימת הסכומים הבלתי אפשריים האלה, היא העובדה ש"האויב שבפנים 4" הוא סרט בנות.  


הכוונה לא לסרט בנות במובן המסורתי של הביטוי, מה שמכונה בלעז "צ'יק פליק". וזאת למרות שלא מעט פליקים עפים בסרט הזה. סרט בנות במובן של סרט שהשחקניות הראשיות בו, ששמותיהן מתנוססים בראש הפרסומים ושהדמויות בגילומן הן אלה המניעות את העלילה, הן בנות. נשים. אחיות ומפליקות. אנחנו הרי מכירים את הטענה העתיקה והנכונה לרוב, שסרטים בכיכובן של נשים נחשבים פחות. אז הנה, לפחות בפרמטר הכי חשוב, הכסף, יש לנו סרט בנות מוצלח.


מי ומי בכוכבות: מילה ג'ובוביץ האלוהית, שאחרי כמה שנים מדשדשות בסרטים שהמפיצים הישראלים חסכו מאיתנו נכנסת עכשיו לתקופה עסוקה ביותר. ב-2011 היא צפויה לשוב אל המסכים ובגדול עם כחמישה (!) סרטים חדשים; אלי לארטר, המוכרת לצופים בארץ בעיקר מסדרת המד"ב "גיבורים" ולקהילת המעריצים של סרטי קווין סמית (הלוואי שהוא יהפוך לאישה ואוכל לכתוב עליו כאן) בתור כריסי מחבורת השודדות המתחרזות כריסי-מיסי-סיסי-ג'אסטיס; וספנסר לוק, המשחקת בסדרת ההעצמה הנשית "קוגר טאון". 


הסרט עצמו, כצפוי, ממשיך את הקו של שלושת הסרטים הראשונים בסדרת "האויב שבפנים": מכות, מכות, ועוד קצת מכות. ומדי פעם גם קצת אלימות. יש גם איזה וירוס קטלני, כמיטב מסורת סרטי האלימות שמתרחשים בעתיד. אני באמת לא רוצה לעשות פה ספוילר לכל אלה שמתכוונים לסור אל בית הקולנוע הקרוב לביתם ולכסוס ציפורניים מול מסך הכסף.


אני לא מזלזלת. תעלו כמה שורות למעלה ותבינו ? אני פשוט מעדיפה להשתולל מצחוק מכל דבר אחר. בשביל לראות מכות אני פשוט צריכה לצאת לרחוב. אבל נחמד, אם משתדלים לחפש את הצד החיובי, לראות שגם סרט מכות שמונע בכוח הנשי זוכה להצלחה כבירה. כמו שזה נראה עכשיו, בהחלט אפשר לצפות ל"האויב שבפנים 5".


 


 


 הנבחרת 2


קבוצת הכדורגל לנשים של מידלסבורו - עושות היסטוריה


 


אי שם בצפון יורקשיר שבאנגליה הרחוקה שוכנת לה העיר החביבה מידלסבורו. יש בה אוניברסיטה ומכללות, מוזיאון לאמנות מודרנית ובו האוסף השני בהיקפו של יצירות פיקאסו, ראש עיר בשם ריי מאלון, ייחוס מסוים בשם כמה מפורסמים שגדלו בה (הידוע בהם, לפחות לי, הוא המוזיקאי האיכותי כריס ריאה), ובאופן כללי מדובר במקום שנראה ששווה לחיות בו. אי שם במזרח הרחוק שבאסיה נמצאת המדינה ששמה מעביר צמרמורת קלה כל אימת שמזכירים אותו ? צפון קוריאה. יש בה משטר דיקטטורי בנוסח "1984", המוני אדם המבודדים מהעולם, סובלים חרפת רעב שמוכחשת מכל וכל על ידי התקשורת המצייתת באופן עיוור לפוליטיקאים המושחתים, צבא שהוא החמישי בגודלו בעולם ונשק להשמדה המונית, נשיא נצחי (זה התואר הרשמי שלו, לא ההשקפה הפרטית שלי) בשם קים איל סונג שכנראה לא כשיר נפשית להנהיג לא מדינה ולא נעליים, ובאופן כללי זה אחד המקומות הנוראיים בעולם, תזכורת לימים חשוכים שחשבנו שנעלמו כבר מההיסטוריה ומהמפה. 


למידלסבורו יש קבוצת כדורגל נשים המונה 14 שחקניות בנות 23-17. יש לקבוצה מאמנת בשם מארי ויצ'ורק, קפטן בשם רייצ'ל היין ומדים אדומים ונאים. השבוע טסה הקבוצה לבייג'ינג שבסין ומשם אל פיונגיאנג, בירתה של צפון קוריאה. השחקניות יערכו שם שני משחקים, והראשון שבהם ייערך ביום חמישי, 16 בספטמבר, לאחר כתיבת שורות אלה. 


מה זה אומר לשחק כדורגל בקוריאה? זה קודם כל אומר היסטוריה. קוריאה היא אחת המדינות הסגורות ביותר בעולם. כמעט שאין יוצא ואין בא. ומי שכבר בא מחויב לכללי אירוח נוקשים ביותר: הכדורגלניות ממידלסבורו לא יבלו אחרי המשחקים באתרי הבילוי שיש למדינה המאחרת להציע, פשוט כי אין לה. הן אפילו לא תוכלנה לצאת לטייל מחוץ למלון שלהן ללא ליווי מדריך. ולא כי הן אינן דוברות את שפת המקום. כי זה פשוט נוגד את חוקי המדינה. מה שאתם שומעים. הטלפונים הניידים שלהן יילקחו מהן טרם כניסתם למדינה, ואף יצפו מהן לקוד לפני פסליו של קינג איל סונג הפזורים במדינה, כי זה החוק. לזכותן של האורחות ייאמר כי הן שומרות על ראש פתוח וכדברי הקפטן היין "אנחנו יודעות שזה הולך להיות שונה, אבל אף אחד לא יודע לומר לנו עד כמה". 


הפתח למפגש ההיסטורי הזה נפתח לפני 44 שנה, כששחקני נבחרת הכדורגל לגברים של צפון קוריאה הגיעו לשחק במידלסבורו במסגרת משחקי גביע העולם בכדורגל שנערכו באנגליה. בימים ההם עוד היו במידלסבורו מספיק אנשים שנלחמו בעצמם במלחמת קוריאה. האווירה הייתה טעונה, עד שהמידלסבורואים פגשו את האורחים הצפון קוריאנים והתאהבו. קודם כל במדים שלהם. הצפון קוריאנים לבשו אדום, הצבע של נבחרת מידלסבורו. וכמו שקורה הרבה פעמים במפגשים בין בני אדם המושתתים על עניין משותף חיובי כמו ספורט, הסטיגמות וההגדרות הפוליטיות נגנזו לטובת קבלת פנים חמה, שתרמה לקשר שנמשך עד היום בין העיר האנגלית למדינה הדרקונית.


הביקור של נשות מידלסבורו בצפון קוריאה הוא אירוע שאין להקל בו ראש, והידיעה שהוא קשר בשרשרת שמצליחה לחבר בין שני המקומות זמן רב כל כך היא סוג של נחמה. אולי יום אחד, אולי בקרוב, זה יהיה עניין שבשגרה ולא יהיה צורך לדווח עליו בהשתאות. נכון להיום זה אינו המצב, ולכן גם מי שאינו מתעניין בכדורגל בכל יזהה את החשיבות שבסיפור. אז בהצלחה לנבחרת מידלסבורו, ואני מקווה שתצליחו גם ליהנות מהביקור ולהשאיר רושם טוב על המארחים. הם זקוקים לחברים שיעמדו לצדם כשייצאו מתוך התקופה השחורה שבה הם נתונים כיום, במהרה בימינו אמן.

תגיות