עשיתי לי רב בחיים, יש רב שהוא לב הדברים, אבל הרב שלי משול לראש, אני שואלת אותו שאלות קצרות ומקבלת תשובות מתומצתות. אבל בסוף כשאני לבד הכל הופך למונולוג פנימי ארוך, ואז אני מתמרדת נגד המושג רב, ושבה אל אותו הרב שלא ראיתי  עין בעין, רק הרגשתי לב אל לב, והנחתי את שמו שם עד שתתגבש הצורה. ורב זה עסק בשלו ולא רב איתי כי אל המדון אינו שש.  ובכל זאת מייבבת קבעתי לו עובדה כתובה, זהו אני לא יכולה לקיים... והוא שב וענה את התשובה הכי מאותגרת  שיש והותיר אותי עם הלשון בחוץ ואז נדם, מטיל אותי אל שדה הקטל או ההתמודדויות.


 אחת השאלות הקשות ששאלתי את הרב הייתה: איך אני, אישה דעתנית משהו, עצבנית לפרקים, וכחנית לא קטנה, נוהגת, מגיבה, כשהכל סביבי סובב,רוחש, נגד החברה בה בחרת להתגורר, נגד אורח חייה, נגד עברה, נגד ילדיה, נגד נשיה, נגד ... ואני- את - היא, בסדר, הכי קל לדבר עלי בגוף שלישי, רוצה לצעוק, להפוך חרצובות לשון, לענות, אבל ...


 


והרב ענה תשובה אחת, והיא שאין להתערבב במחלוקות. זאת אומרת: כשיש מחלוקת, את נסוגה, את לא מגיבה, אני -היא משקיפה על המדוכה- מזדכה- ומבינה שהמדובר בהבלים. הבלים, אבל הם רוצים...כמעט מחיתי בחוזקה.


הם לא רוצים דבר. ענה לי הרב ולא פירש. עם עצמי כבר ביארתי את התשובה היטב, הרי מחלוקת היא דבר חיצוני מתלהם, ובסך הכל האמת היא פנימית, והאירועים וההחלטות לא מתרחשים ברובד של התקהלות זו או אחרת. ומול הפיכה א' יכולה להתרחש מחרתיים הפיכה שכנגד.  ומי קבע שאני זו שצריכה להכריע עליה? ובקשר לרצון, אוי על זה יש לכתוב ספר שלם נוסף, ואני צריכה ללמוד ימבה של חומר לשנה הבאה, כי גם העיסוק שלי בא אלי בדרישות.


 


אך כמו מרדנית מקצועית, או לזו שהפכתי להיות,  שבתי אל הרב ושוב הקשיתי ועניתי, שאיני. אני לא מצליחה לקבל את הפסיקה. שמאז ומתמיד כשלתי בנקודה הזאת וכך  נגזר, וחיי יהפכו לחוכא ואיטלולא, שלא תתבדל  לעולמי עולמים. וגוש חם חנק אז את גרוני. ואפילו הלחץ שעל עיניי השתחרר והפך לעיסה, והוא ענה שבטח שכן, שאצליח,  ואני תכף ומיד כבר מצליחה, ואין הקב"ה בא  בדרישות שווא אל ברואיו. מה גם שהאמת מתבררת דווקא במעגלים הקטנים כמו במקומות העבודה, ששם חשוב לי לגבש בסיס נכון? ולא בכלי שהוא שופר מזויף.


 


והרב כמו כל רב צודק. אם לחשוב כשנישאתי, איך ששת פצועה מדממת  אל כל התקוטטות זעירה, וכמה השתניתי מאז, ואיך זה היה סוג של תרגול, כמו שאומרים בחסידית,איתכפייה, ולבסוף דברים שבן הזוג עשה כאילו כנגדי הפסיקו לקומם אותי, התחלתי להתייחס אליהם בהומור, ובשלב כל שהוא זלגה לה ההבנה, ואז היא גם זלגה מהצד שכנגד הדרמות סוחטות הפרעות הלכו והצטמצמו. אם כי קשה לומר שהם נעלמו כליל מחיי.      


 


מה אומר לכם, אם לחשוב שכל החורבן לא היה נגרם אם לא קומץ של קנאים החליטו להבעיר הכל. הרי היו שלוש שנים בהם עוד ניתן היה להציל משהו מהמזבח, מהמקדש, מהגאולה, מהמי צודק, או טועה. מתקומם, או מבין שלא זאת השעה.


 


אני אומרת, טוב זהו, אכן, אני לא מצטרפת, שיחריבו בלעדי, שינתצו בלעדי, אני רק מקווה שבשעת מצוקה ובהלת אצליח לחמוק, אמצא את הנתיב אל השביל ההוא, מלווה במקורבי האהובים, יחד מחובקים נחמוק אל מה שנותר  דרך השער המערבי.


 


אבל זו האמירה הפסימית שבעניין, מכאן מדברת זו שצריכה לשרוד עם הגב לקיר, הילדה הקטנה שתמיד הסתדרה, שמצאה מפלט גם כשהקרב נראה אבוד, שמצאה אהבה גם כשנראה שזו לא תינתן לה, ומהמקום הזה החליטה שלא ישתיקו אותה, אם נהפוך אותה לרעננה ובכל זאת תקופתית ובוגרת, כמעט זקנה, אני אכן מאמינה שנאמני הלא מחלוקת, הם אלה שיביאו את הישועה, ולמרות הקושי האדיר שלי לסתום את פי, ויודעים חברי עד כמה בטיפשות אני יודעת לנהוג, כמה תפילות עוד אתפלל כדי לחסום אותה, את האיוולת, החלטתי שאקבל עלי את עצת הרב, למה כי הוא רב. רב ותו לא. ותו כן. הרבה -הרבה -מאד כן. מה שחסר לכולנו במחוזנו.