הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות.
הקשבתי לשיחה בין גבר ואישה (הם הרשו לי, אם לרגע חשבתם שאני מציצנית...). היא שטחה בפניו את מצוקתה העמוקה: לא מוצאת בתוכה שום יחודיות בהשוואה לסובבים אותה. היא מרגישה חסרת משמעות ושלנוכחותה אין ערך מוסף לאף אחד. היא מרגישה לא ראויה להישמע, להראות. מבחינתה אין לה קול משלה. היא מעידה על עצמה שהיא חסרת עמדה כלפי כל מה שנאמר וגם אם כבר מוצאת איזו תגובה ספונטאנית בתוכה ששואפת לצאת החוצה, היא חונקת את מילותיה ונחבאת.
בכאב ובמודעות מעוררת השראה, הבחורה סיפרה לבחור שמשפחתה אהבה אותה עם תנאים. זאת אומרת, לא ממש בזכות מי שהיא, אלא כשעמדה בסטנדרטים ומשימות שהציבו לה. היא חסרה את החוויה של להיות נראית, נשמעת ונאהבת כפי שהיא. העמדה שהתפתחה בה היא שהטבעיות שלה, לא ראויה להתקיים וברור שלא זכאית לאהבה. נקודות הזכות שלה מבחינתה, התקבלו בזכות זיופים. היום היא אישה שלא יודעת מי היא. אין בה זכר לאותנטיות שלה ושום קשר למהות נפשה. בית הגידול שלה, הוא היסודות של חוסר הנראות שלה היום ואי יכולתה לאהוב את עצמה.
הגבר הקשיב לה בשקט. הצצתי בו בעודו מביט בה. הוא היה מלא רוך כלפיה. כל הווייתו מולה היתה של לב גדול שפועם יחד איתה. בסוף המונולוג שלה, כשהגבר חונק את דמעותיו לנוכח הרעד בקולה כשדיברה את מצוקתה, הוא אמר לה: "את ראויה להיות נאהבת רק מתוקף העובדה שאת כאן. נולדת? את נושמת? זה מספיק! כל אחד ראוי לאהבה מעצם קיומו. כך שאין לך סיבה להרגיש לא נאהבת"
לאחר שאמר לה את המשפט הזה, הבטתי בה. לא ניכר בה רמז של הקלה. משום מה היא התכווצה עוד יותר. הגבר הבחין בכך גם ושאל אותה מה קרה. ענתה לו האישה שהמילים שאמר לה רק הדגישו לה את הפער בין המקום בו היא נמצאת רגשית, לבין המקום המואר שעליו דיבר. הפער הזה לדבריה, מדגיש לה כמה ארוכה הדרך שעליה לעבור וכמה ספק יש בה שאי פעם תחווה את התעוררותה של האהבה לעצמה מעצם קיומה.
הגבר, באמת שהתכוון לטוב. אין ספק בכך. פניו נפלו כשהגיבה כך. הוא רצה לעזור, להעניק מאהבתו והבנתו ויצא לו הפוך.
הוא קיבל כאן שיעור, וגם אני - הטפות רוחניות שמתכוונות להעניק לשומע אותן תחושה טובה כלפי עצמו, לכונן   שינוי תפיסה ואמונה משלילית לחיובית, הן נפלאות. אבל הן עלולות לעשות בדיוק את ההיפך, כשהן מתוקשרות כסיסמאות.   גם אם אין יוהרה אצל המטיף, שום תסביך גדלות, אלא נטו חום ואהבה כלפי הנפש שבמצוקה, הסיסמאות שנגיש לה, עלולות להיות לה לרועץ.
נוכחתי שלרוב, שום שינוי עמוק אצלי, לא התרחש במהירות מטאורית. גם תובנות מטריפות מוח ומרטיטות לב שנחתו עלי מאנשים יקרים, לקחו את הזמן שלהם בדרך להפנמה ברקמותי. לרוב, אני צריכה לדעת שאני לא לבד עם התחושות הקשות. חיבוק חם ואוהב, הקשבה אמיתית, מפגש לבבות, מספיקים. וזה בכלל לא מעט.
לימור דהאן - פסיכותראפיה גופנית.
לקביעת פגישה: 0544-719929

 

תגיות