הישראלית


רוזינה קמבוס - והזוכה היא...


 


מזל טוב לרוזינה קמבוס על זכייתה בפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע על שם שייקה אופיר (ובקיצור, פרס אופיר או כמו שקראנו לו פעם, "האוסקר הישראלי") לשחקנית משנה על השתתפותה בסרט "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". לפני שאספר איך ולמה התאהבתי בה לגמרי (ומי שקרא את הפוסט הקודם על מירי פסקל ועל ההעדפות הקומיות שלי יכול כבר לחוש לאן נושבת הרוח), אני רוצה לספר על אחד הטקסטים העצובים-שמחים ביותר שיצא לי לקרוא בשנה האחרונה. 


 


 בפברואר האחרון פרסמה שי גרינברג מעיתון "העיר" כתבה שמצד אחד תיארה את מאבקה של קמבוס במחלת הסרטן שפשטה בגופה (כותרת המשנה לא עשתה הנחות לקוראים: "רוזינה קמבוס, אחת משחקניות התיאטרון הגדולות שיש פה, מתמודדת עם גידולים במוח, בריאה ובכבד ומשחקת במקביל בארבע הצגות שונות"), ומן הצד השני העבירה באופן מוחשי כמעט את שמחת החיים המתפרצת של קמבוס ואת האנרגיות הבריאות לחלוטין שאופפות אותה. "אני לא חנוקת צער. להפך, זה מה יש. היידה" היה אחד הציטוטים שהביאה גרינברג מפיה של השחקנית ובעזרתו היטיבה לתאר את הלך הרוח שלה. הכתבה לא הייתה קלה. קמבוס סיפרה בגילוי לב ובפרטי פרטים על סוג הסרטן שבו לקתה ועל ההיסטוריה הרפואית של הנשים במשפחה, וכדבריה: "יש לי סרטן של נשים שקיבלתי בירושה". 


 


 קראתי ודמעתי, ותוך כדי קריאת דבריה של קמבוס הרגשתי שלו הייתה עומדת לצדי ודאי הייתה מנערת אותי ניעור הגון. מהטקסט עלתה דמותה של אישה שהדבר האחרון שהיא צריכה זה שירחמו עליה. היא רוצה לחיות, היא לוקחת על עצמה עוד ועוד פרויקטים, הסרטן מבחינתה הוא הפרעה שיש להתגבר עליה כדי להמשיך בשגרת החיים העמוסה והמרתקת. אני לא אפול פה למלכודת קיטש אם אומר שמתוך דפי העיתון צפה ועלתה השראה. 


 


 עד ש"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" יעלה לאקרנים ובמקרה שלא יצא לכם לאחרונה ללכת לתיאטרון, תוכלו לראות את קמבוס על המסך הקטן באחת הפרסומות היותר מופרעות שהוצגו כאן לאחרונה ? בפאה אפרפרה ובסינר היא מגלמת דמות של סבתא ש"מתחרעת" על המטבח שלה ומטנפת אותו כדי שהבת שלה והנכדים יחשבו שהיא עמלה קשות להכין להם אוכל. את לבי היא שבתה בפאה בלונדינית ובמחשוף מוגזם בדמותה של פרידה בסדרה "ג'וני". כן, אני את הכוכבות שלי אוהבת מוגזמות, גדולות מהחיים ואם אפשר גם מקללות בשפות זרות. את ברכת המחץ של פרידה ? "שלום בכל הנוכחות" -  שנאמרה בכל פעם שנכנסה למקום כלשהו ומבלי להתייחס למי ומה נמצאים שם, אימצתי בחום ועודני עושה בה שימוש מדי פעם.


אז מזל טוב רוזינה, ברכות על הזכייה! אני מאחלת לך בריאות ושנים ארוכות וטובות על מסכינו ובמותינו. יש לי הרגשה שעוד לא ראינו חצי ממה שאת יכולה לתת לנו.


 


 



   השחקנית


גאבי סידיבה - אישה יפה


 


הפורומים באתרים השונים גועשים ורוחשים ? הייתכן שמעצבי המגזין "אל" האמריקאי שיפצו את דיוקנה של גאבי סידיבה, כוכבת הסרט "פרשס" שמופיעה על אחד מארבעת השערים שיצאו לרגל יום ההולדת ה-25 של המגזין? יכול להיות דבר כזה, שעושים פוטושופ לתמונת השער? האם אותם קובעי מדיניות אופנה ומעצבי דעת קהל לא יכלו לסבול את העובדה שסידיבה היא כהת עור וכבדת משקל?


יאללה, יאללה. הצביעות בעולם האופנה אינה דבר חדש, אבל הדיונים האלה מכעיסים אותי נורא. נכון, אני לא אומרת, יש משהו לא נעים בזה ששלושת השערים האחרים מציגים תמונות גוף של הכוכבות מייגן פוקס, אמנדה סיפריד ולורן קונרד, ורק השער של סידיבה מציג תמונת פנים. ויש משהו לגמרי לא נעים בזה שככל הנראה סידיבה שעל השער בהירה הרבה יותר מסידיבה שבמציאות. אבל בחייכם, אתם חושבים שכל אחת משלוש השחקניות האחרות קיבלה תמונה נטורל? אותן לא שייפו, קיצרו, מתחו, ניפחו וצבעו מחדש? העניין הוא שאותן אנחנו רגילים לראות כיצורים שמימיים, כאלה שבחיים לא יעברו לידנו ברחוב.


 


את סידיבה לא היינו מכירים לולא ייצגה את הקיצוניות האחרת, את הנשיות מהסוג שלא נראה ברחוב רק כי נשים בגודל שלה הן שקופות בעיני רובנו. אנחנו ציפינו לשער של סידיבה מכוערת וקיבלנו שער של סידיבה זוהרת. גאבי סידיבה פרצה לחיינו מתוך הוליווד, היא שחקנית הוליוודית לכל דבר ועניין. אולי מיוחדת יותר בביוגרפיה שלה (היא הגיעה למשחק לגמרי במקרה), אולי לא צפויה בגישה שלה לחיים (מזכירה תחת כל עץ רענן שפרשס היא דמות ואילו היא בחורה רגילה ושמחה ממשפחה נורמטיבית), אולי חריגה במימדיה ? אבל היא שחקנית וזה מה שעושים לשחקניות. פוטושופ.


במקום להיטרד מזה שעורכים תמונות של בחורות שגם בחיים האמיתיים הן שדופות מדי וחולניות למראה, קל להיטפל לזה שטיפלו בתמונה של מישהי שגם אחרי חמש עריכות עדיין תקרין חוזק ושלמות פנימית.  


 


אין מה לעשות, כדי להציג את החיוך המושלם של סידיבה צריך לוותר על תמונת גוף ולבחור בתמונת תקריב של פניה. לא חייבים להבין מזה שניסו להסתיר את הגוף שלה. אולי דווקא ניסו להסתיר את הפנים הקפואות והסתמיות של הכוכבות האחרות שקיבלו תמונת גוף?


 


אני לא מיתממת, אני באמת רוצה שהאנרגיות הלוחמניות האלה שעפות עכשיו סביב תמונת השער של סידיבה יופנו למקומות שבהם הן נדרשות. תניחו לסידיבה. היא מקסימה ושחקנית טובה ודוגמה לא רעה לנשים הצעירות שבינינו. לכו תיטפלו לשלדים חסרי הבינה המכונים "סלביות" שמעבירים מסר בעייתי יותר מהבחורה הצעירה והחיובית שמרחו עליה קצת יותר מדי מייק-אפ או מה שזה לא היה שגרם לה להיראות קצת שונה מאיך שהיא באמת.


 


 


 


  הפוליטיקאית


כריסטין אודונל - מסיבת התה של המכשפה


 


זן חדש של פוליטיקאיות אמריקאיות מתחיל להתפתח בשנים האחרונות, ואני לא בטוחה עד כמה אני מחבבת אותו. לא עוד נשים כקונדוליסה רייס והילארי קלינטון, שרשימת ההישגים האקדמיים שלהם היא חלק הארי בביוגרפיות שלהן, נשים שמידת המעורבות שלהן באקטואליה העולמית עולה על זו של כל שדרן חדשות בתחנה בינלאומית, נשים שמקרינות סמכותיות ונועם, שמן הולך לפניהן ותיזכרנה כמי שהשפיעו על חייהם של מיליונים. לא עוד. הזן החדש כולל נשים כמו שרה פיילין הזכורה לרע ממערכת הבחירות האחרונה לנשיאות ארצות הברית, והשיבוט החדש שלה ? כריסטין אודונל. 


 


השבוע בישרו כותרות החדשות כי כריסטין אודונל הרפובליקנית, שזכתה לאחרונה בבחירות הפנימיות במדינת דלאוויר לסנאט האמריקאי, הצהירה כי בעבר היא השתתפה בפולחן של כת מכשפות. ההצהרה הזו מצטרפת לשלל התבטאויות שנויות במחלוקת מבית מדרשה של הפוליטיקאית הנמרצת. להלן מקבץ דוגמאות קצר:


"כמי שלמדה לתואר באנגלית שאני יודעת שמשמעות הסיומת 'איסט' היא 'מישהו שחוגג'. לכן כפמיניסטית אני חוגגת את הנשיות שלי" (בתגובה לשאלה אם היא מגדירה עצמה פמיניסטית);


"פסיכולוגים גורמים לאנשים נזק רוחני כפי שסרסורים גורמים לאנשים נזק פיזי" (בריאיון בתכניתו של ביל מאהר);


"לא מספיק להתנזר מאחרים, צריך להתנזר גם כשנמצאים לבד" (אני לא באמת צריכה להסביר על מה היא מדברת פה, נכון?).


 


צחוק בצד, אנשים מהסוג הזה, מה שמכונה בסלנג הפוליטי החד בארצות הברית "תנועת מסיבת התה", צוברים יותר ויותר כוח הממשל האמריקאי והדרך שלהם להשפיע על החיים הקטנים שלנו פה במזרח התיכון המתחדש מתקצרת להפליא. שרה פיילין, ואני באמת לא רוצה להתייחס כאן לצחוקיאדה שרצה סביב המראה שלה והמשפחתולוגיה הצהבהבה שלה, היא אישה בורה באופן מסוכן שיכלה לכהן היום בתפקיד סגנית נשיא ארצות הברית. כריסטין אודונל מצטיירת כחיקוי העלוב יותר שלה, וגם כמישהי שהאמביציה הפיילינית היא כעין וכאפס לעומת הכוח שמניע אותה להשיג את יעדיה. 


קשה לי לדמיין דיון שבו תשתתפנה אודונל והילארי קלינטון ושישמור על רמה אחידה. קשה, אבל לאור ההתקדמות של הימים האחרונים כבר לא בלתי סביר. נראה שכריסטין אודונל היא אישה כריזמטית, חדורת אמונה ואמביציוזית בצורה בלתי רגילה. לו רק הייתה בוחרת לתעל את הנכסים הטבעיים הללו שלה לטובת מטרה חברתית-ציבורית שעליה לא נצטער, חלילה, בעתיד הקרוב.


 


 


 


 הסופרת


אליזבת גילברט - לחיות, לכתוב, לעשות קופה


 


השבוע מגיע אל מסכינו הסרט "לאכול להתפלל לאהוב" המבוסס על רב המכר בעל השם הזהה מאת הסופרת האמריקאית אליזבת גילברט. הספר מתאר שנה בחייה של אליזבת שבה השאירה את חייה השגרתיים מאחוריה (כלומר, התגרשה) ויצאה למסע של... איך לא: אוכל, רוחניות ואהבה. אני אוהבת כותרות קצרות וקולעות גם בפרוזה! 


 


אז לפני שג'וליה רוברטס, המגלמת את אליזבת בסרט, תשתלט על תודעתנו ותזוהה לחלוטין עם הדמות, הנה כמה דברים שכדאי לדעת על האישה האמיתית ש... אכלה, התפללה ואהבה:


"הייתי לסופרת באופן זהה לזה שבו אנשים נהיים נזירים. בגיל צעיר נדרתי את נדר הכתיבה", כך מספרת גילברט באתר הפרטי שלה בעמוד המוקדש למחשבותיה על נושא הכתיבה. עד היום ראו אור חמישה ספרים פרי עטה, וחלקם (כולל זה שלשמו התכנסנו כאן לדון בה) נושאים שמות מעולם הרוח בואכה הדת:"Comitted", "Pilgrim".  


 


"לאכול להתפלל לאהוב" ראה אור ב-2006, לאחר שגילברט שבה מהמסע שהוא הציר המרכזי בספר. המסע הזה מומן, אגב, על ידי הוצאת הספרים ויקינג שהזמינה אצלה מראש את הספר, ונשאלת השאלה אם ועד כמה הידיעה שהמסע הפרטי עומד להיתרגם ליצירה כתובה השפיעה על הבחירות של גילברט במהלכו. 


 


בספר, מתאהבת אליזבת בתעשיין ברזילאי בשם פליפה. במציאות שמו חוזה, וכיום הוא נשוי לאליזבת ומתגורר איתה ועם חיות המחמד הרבות מדי שלהם, כך לדבריה, בחלק הכפרי של ניו ג'רזי.


"אין ספק שפליפה גבר מושך, אבל חוויאר בארדם הוא שדרוג מטורף. הם לא יכלו לפחות לבגר אותו מעט?". השאלה הזו הועלתה בבלוג שמוקדש לספר ולמעריציו בפוסט שבו הועלו אלה לצד אלה תמונות כוכבי הסרט ותמונות האנשים שאותם הם מגלמים. אין הסתייגויות נוספות מהליהוק ? רוב השחקנים אכן דומים, פחות או יותר, לגיבורים של הסיפור האמיתי. 


 


אפשר לומר שסביב הספר וסביב גילברט, נבנתה קהילה לא קטנה של אנשים שמזדהים עם הסיפור הפרטי כל כך ומהללים את הפתרון הייחודי כל כך שמצאה גילברט למשבר האישי שהוביל אותה לארוז ולצאת לדרך. גילברט עצמה הפכה לסוג של גורו, היא מרבה להופיע ולהרצות בארצות הברית ומחוצה לה. נכון לרגע כתיבת שורות אלה מעודכן דף האירועים באתר האישי שלה עד למרץ 2011, וסקירה מהירה של הלו"ז מעלה שיש שבועות שבהם היא מרצה יותר מפעם אחת.


 


 


 


 המיתולוגית


קלי מקגיליס - אהבה בשחקים, הדור הבא


 


 


לאן לוקחות אתכם המילים האלה: "Watching every motion in my foolish lovers game"? אם הן לקחו אתכן למעלה וקדימה במהירות על קולית של מטוס קרב מסוג f-14, נראה שאנחנו מדברים על אותו הדבר, על אותה האישה, על אותו האייקון: קלי מקגיליס המדהימה בסרט "טופ גאן" (שזכה במקומותינו לשם השבלוני "אהבה בשחקים". מזל שלא קראו לזה "טייסים חסרי מנוח"...). העיניים הבורקות, השיער הטבעי והשופע שלא נפל קורבן לתעלולי מעצבי השיער של אמצע האייטיז ועם זאת גם לא היה עובר היום מסך בשל התלתלים השובבים, מעיל הטייסים ? דמותה של צ'רלי מדריכת הטייסים נחקקה בזיכרון כמישהי ששווה להידמות לה. ולא בגלל הנשיקה מטום קרוז. גם בשני התפקידים הגדולים האחרים שבהם נחשף אליה הקהל הישראלי ? האם הצעירה מכת האיימיש ב"העד" ועורכת הדין הנחושה ב"הנאשמים" ? היא הצטיינה בגילום דמויות חזקות, גדולות מהחיים כמעט. ואז היא נעלמה. 


 


בשנות ה-90 מיעטה מקגיליס להופיע בסרטים, ובין השנים 2006-2000 נבצרה ממסכינו לחלוטין. על השנים האלה היא לא מרבה לדבר בתקשורת, אבל מהמעט שדלף החוצה ברור שאלה לא היו שנים פשוטות. צרות שבעלה הסתבך בהן, צלמי פפראצי שחגגו על זה שלאחר שהפכה לאם לא המשיכה להיראות כמו שהם חשבו שכוכבת הוליוודית אמורה להיראות. נדמה היה שכבר אין לה מקום בחבורת השחקניות בנות גילה שהמשיכו להופיע ולהמציא את עצמן מחדש כל יומיים.


 


למקגיליס (כיום בת 53) נדרש זמן רב יותר, אבל היא חזרה והיישר לתוך אחת מסדרות הטלוויזיה הנחשבות ביותר במחצית השנייה של העשור ? "ישנן בנות". משם, לאט ובטוח, היא החלה לעשות את דרכה אל מסכי הקולנוע וגם אל במות התיאטרון עם תפקידים במחזות כמו "הבוגר" ו"שועלים קטנים". 


 


השבוע חגגה מקגיליס אירוע משמעותי ומשמח: היא נישאה בטקס אזרחי לבת זוגה, מלאני לייס, שעמה היא חיה כעשור. חמסה טפו, נראה כי האישה המוכשרת הזאת הגיעה אל המנוחה ואל הנחלה אחרי שעברה כברת דרך לא קלה. יש לקוות שעם פתיחת העשור השני של המאה נזכה לראות אותה יותר בתפקידים שהפכו אותה לאחת האיקונות ההוליוודיות שבאמת שווה להעריץ.


 


שבוע טוב ומנצח לכולנו!!!

תגיות