צופים יקרים, תלמדו לפרגן או לפרגן.
אחרי כל תחרות אולימפית שמשתתף ישראל לא מסיים עם מדליה ישר צצות ברשת כותרות ובהן המילים "אכזבה", "כישלון", "תבוסה". הייתה לי הרגשה שאחרי הקרב של זאבי הוא צריך לעשות חרקירי מול המצלמות כדאי לצאת "בסדר" עם הצופים. לא מספיק כואב להפסיד בקרב? צריך עוד "איחולים לבביים" ? לרובנו נקרע הלב ביחד עם הלב של אריק, ומזל שיעל ארד כתבה לו מכתב מפרגן, שלאחריו בתגובות לא איחרו לבוא ה"מלאכים" שכתבו שהוא בינוני, נכשל והפסקתי לקרוא כי התחיל להתחמם לי הדם.
אם שכחתם הינה תזכורת קטנה: הספורטאיים שמייצגים אותנו משקיעים מזמנם, כספם וחייהם לעשות משהו שהם אוהבים, מאמינים בו ומייצגים את מדינת ישראל, לרוב ללא תמורה. הם מוכשרים, עקשנים, בעלי יכולת התמדה, חוזק מנטאלי ואמביציה, שסביר להניח שכולנו היינו רוצים. הם מתאמנים שנים בציפייה למעמד האולימפי, במהלכו כל הוויתם מתנקזת לתחרות שאורכת דקות או שניות ספורות, שעל בסיסה אנו הצופים שופטים אותם. בל נשכח, כולנו חווינו הפסד בשלב זה או אחר בחיים ולכן יודעים שאכזבה מעצמך זה הדבר הכואב ביותר, ואין צורך להוסיף עוד מילים שליליות.
המשחקים האולימפיים לא צריכים להוציא מאתנו כאלה רגשות שליילים, ביקורתיות ולהפוך למיני דרמה פוליטית. תשאירו את זה בצד. זיכרו, הפסד לא בהכרח צריך לגרור אחריו זלזול ואכזבה. ההיפך.
לא אוהבים את הספורטאים שלנו רק אחרי ההצלחה שלהם, אוהבים אותם כי הם השקיעו כל סיב בגוף שלהם כדי לייצג אתנו באחד מאירועי הספורט הגדולים של העולם, ואני בטוחה שהם נתקלים בקשיים רבים מצד המתחרים האחרים במהלך המשחקים האולימפיים. אוהבים אותם על הניסיון, הכישרון, על זה שבזכותם מתנוסס דגל ישראל מול יותר מ-3 ביליון צופים. אוהבים אותם. המדליה היא רק בונוס.
כי אנחנו מצליחים מתוך אהבה ותמיכה, נכשלים וקמים מתוך אהבה ותמיכה, לא משום דבר אחר.





React to WordPress