יפה כמו שאני. נקודה
אבל הייתה התחלה. אני זוכרת קצת אחרי ההתחלה. את המגננות מול הפגזות אשם וטענות שאני שמנה מדי.
"אם רק היית רזה יותר,איזה יפה היית"
"זה לא בריא"
"לא יפה"
"יהיה לך קשה למצוא חבר"
"בגלל זה כלום לא עולה עלייך"
"תאכלי תאכלי,נראה לאן תגיעי"
אז התחלתי כל דיאטה אפשרית.כמובן שלא הלכתי לחפש את הדיאטות. הם נחתו עליי כסוג מתקפה נוסף. מזל שאני במשפחה של שמנים,לפחות היה לי מבחר.כל הדיאטות שאחותי עשתה, גם אני עשיתי. כי צריך. אז עשיתי את התפריט של מירי בלקין,ד"ר חרמון,שומרי משקל... והורדתי.. וגם עליתי.
הרגשתי שמתעללים בי עם כל ההפגזות האלה מכל הכיוונים. והם לא אשמים. המתקיפים. הם נלחמים כדי שאני אצא לחופשי. כי אני שבויה של הגוף שלי. הם דאגו לי.
בתוך כל המלחמה הזאת,שיש ימים בה גם שהיא ממשיכה גם כשהיא שקטה ורק המחשבות משתוללות כרוח סערה,התגנב לו בגיל ממש צעיר,חלום אחד שבחר להשאר כמו חיידק אבל בריא וטוב. והחלטתי שבסוף המלחמה הזאת אני אגשים אותו. רק שתגמר כבר המלחמה.שתגמר! שייגמרו ההפגזות והמגננות, כדי שאוכל לצעוק את זה בצורה הכי צלולה שיש שתגרום להד בכל האיזור המותקף והמלא בהרס ותמרות העשן וייתן תחושה שהנה ,זה נגמר ועכשיו מתחילים עידן חדש של פריחה ועשייה. אני רוצה לצעוק את זה לפני שאני בכלל יודעת לדבר בשם עצמי: אני רוצה להיות שחקנית!
קול גיחוכם של כל הסובבים אותי לא מנע ממני מלהמשיך לחלום. בהתחלה זה היה בסתר, ואז לאט לאט יצא החוצה. אופס..גיריתי את הקנה,הנה עוד כמה יריות לכיווני:
"תעשי דיאטה קודם. זה לא נראה טוב. ככה אף אחד לא ייקח אותך. תיראי את כל השחקניות המצליחות. נראות כמו מיליון דולר."
ומשהו בי בוער ולא מרפה,שריון של לוחמת אמיתית. אני רוצה להיות שחקנית. וכמו בכל סיפור טוב, מגיע ה "ואז יום אחד" אז אהמממ..אחת שתים,'חת 'חת שתיים:
ואז יום אחד הגיע הרגע לפתוח חזית ,ולהלחם במי שמתקיף אותי. שיבינו שהםב עצם אלה שהכניסו אותי לשבי והגיע הזמן להפגיז. זה התחיל מלכתוב בגיל צעיר מאד,והמשיך באודישן ההורס מצחוק שעשיתי שעד היום אני זוכרת אותו כדי להכנס ללהקת בית הספר,וכשאני כבר יכולה להיות בטוחה שאני רימון שצריך רק להוציא ממנו את הנצרה-בוום! אני מקבלת תפקיד ראשי בהצגה.
זה התקדם לאט לאט בזחילה מלוכלכת כמו פייטרית אמיתית למחשבה על האומץ שאני צריכה כדי להיבחן לבתי ספר למשחק, ונגמר בעיר שקיבלה הכי הרבה הפגזות אבל זה סיפור על מלחמה אחרת.
מצאתי את עצמי בבבאר שבע. בית הספר למשחק "גודמן" בנגב נתן לי במה. לי. ללילך בירט. שזה אומר לכל כולי. זה אומר לגודל שלי,לצחוק הגדול שלי,לדכאון שאחרי המלחמה שלי, ולמגננה שפיתחתי עם השנים לאורך המלחמה הארוכה בחיי- הומור. פתאום אני מוצאת את עצמי מגלמת את 'נינה' בהצגה "בגוף נשי" אשר נותנת במה למלחמה הזאת מול הדיאטות והערכה העצמית הנמוכה שיכולה להיות לאישה בגלל גברים.
פתאום אני מוצאת את עצמי מגלמת את 'הלן' ב "שמנה", שעירית קפלן אשר שיחקה בהצגה ב"קאמרי" לפני מספר שנים, הגיעה ליראות בכבודה ובעצמה ולפרגן ולתמוך.רק היא באמת יכלה להבין אותי ואת המקום שהייתי בו. נותנים במה למשקל שלי ולחוש הומור שלי.פתאום אני מוצאת את עצמי בפסטיבל בחו"ל עם אותה הצגה "שמנה" ? אני שליחה... הנה אני מפיצה את רוח השלום ועלי הזית לעולם!
פתאום אני מוצאת את עצמי עומדת,עירומה כביום היוולדי על במה.במונולוג שכתבתי על אישה אחרת שיש לה את המלחמה האחרת שלה ואומרת בלי באמת להגיד:
"תיראו אותי-אני יפה כמו שאני." אני ניצחתי. ואני אמשיך להלחם ?כי זה אף פעם לא נגמר.
המונולוג הזה שכתבתי, בימים אלו ממש רוקם לעצמו שכבות שומן משל עצמו להצגת יחיד שאני כותבת יחד עם גיא בלילה,במאי ותסריטאי מוכשר,הצגה שנקראת "גם לי יש אומן בבית". אני מזמינה את כל אלו שיש להן מלחמה משל עצמן להגיע וליראות ברגע שהיא תצא להציג,ותיווכחו לדעת שמלחמות לא קורות רק בחורף,או רק בקיץ. הן תמיד שם.אבל הן כל כך הרבה יותר פשוטות שאת יודעת שהשטח שעליו את נלחמת, הוא יפה,והוא שלך!





React to WordPress