בדיוק כשהכל התחיל להירגע, הסוף של החופש הגדול הגיע, אין צורך לקום כל בוקר עם רעיון מהפכני שאף אחד לא חשב עליו להעביר איתו את היום.

בדיוק בסיום של סופשבוע רק לעצמי, עם מסיבה מטורפת וחברים טובים.

בדיוק אז הוא קיבל התקף שיעול. לא מפסיק להשתעל. לא מצליח להכניס אויר. לא טוב.

רצתי איתו ועם אחותו הקטנה למוקד חירום. שלושה אנשים מבוהלים. אחת מהן  המבוגר האחראי. כמה נורא היה לגלות שזו אני.... הרופאה בדקה, הרגיעה, נתנה אינהלציה וקצת תרופות להמשך ושלחה אותנו הביתה. לבד. כמו ביום ההוא, לפני 13 שנה, כשחזרתי איתו הביתה מבית החולים, בלי הוראות הפעלה, בלי ידע בסיסי ועם המילים של האחיות בבית החולים: את תסתדרי מצויין, סומכים עלייך.

היתרון באיש שישן איתך במיטה היא חלוקת האחריות. שניכם דואגים ובסתר ליבך את אומרת לעצמך: "הוא יודע מה לעשות". גם אם זה לא נכון. ועכשיו אני לבד. לוקחת את הילד למיטה שלי ומקשיבה לנשימות שלו בלילה. מחכה לבוקר שיבוא.

ואתמול זה קרה שוב - שיעולים בלתי פוסקים. כבר הייתי חכמה ומיד נתתי אינהלציה - שלא עזרה.

שוב למוקד חירום, הפעם עם אמא מלווה. שוב אינהלציה. שוב משחקת את התפקיד של החזקה. שהילד ירגיש בטוח. הפעם - אבחון מלא של הרופאה שלו. זה כנראה מלחץ. להרגיע את הילד... את הילד? שמישהו ירגיע את אמא !!!

עכשיו הוא בבית ספר. ואני יושבת בעבודה ומתכננת את המסלולים הכי קצרים להגיע אליו אם יזדקק לי. ואין לי מה לעשות - חוץ מלקוות לטוב. טוב?