יום אחד, בגיל 24, ראיתי סרט תיעודי שעשו על הזמרת זהבה בן. בסרט נכללו לא מעט סצנות המתעדות את הופעותיה של זהבה בהן היא שרה גם בשפה הערבית. אני זוכרת את הרגע בו מצאתי את עצמי נשבית בקסם השירה, לאט, לאט הפכה העלילה למשהו שולי, מה שהפנט אותי יותר מכל היו כלי הנגינה, הסלסולים הקלאסיים על רבעי הטונים. אני, שתיעבתי כל מה שקשור למוזיקה מזרחית או ערבית ובעצם גדלתי על מוזיקת רוק ופופ, קלאסית וג'אז, מצאתי את עצמי יושבת באולם החשוך ומזילה דמעה המהולה בפרץ חמצמץ של נוסטלגיה אבודה.

חזרתי לביתה של סבתי המנוחה. יום שישי, המטבח כמרקחה, סבתא מחלקת לי פקודות, שולפת צלחות וסירים, ברקע, מאיימים לשבור את הקירות, הסלסולים הבוקעים ממכשיר הרדיו המפלצתי.  אום כולת'ום, פאריד אל אטרש, עבד אל חאלים.

סבתא, לבושה ב"דשדשה" ?  שמלת הכותנה הלבנה שכמותה היו לה עשרות בארון, לא מפסיקה לשיר. תוך כדי היא מנענעת את פלג גופה התחתון, זרועותיה המשומנות נעות כנחשים בקצב המוזיקה, קרקוש הסכין החותכת את הירקות לא עומד בקצב, סבתא מקלפת, מתבלת, בוחשת בסירים המהבילים, מחוללת יחד עם המטעמים.

היא מקרבת אל שפתיי כף עמוסה ברוטב אדמדם שבו שוחות במיות ירקרקות ותפוחות, מגחכת לעצמה בעוד היא מבחינה כיצד אני מביטה בה בהשתהות, תוהה ביני לבין עצמי ממתי סבתות רוקדות, הכיצד ייתכן שגופה העבה מצליח להתנועע כל כך בקלילות, ללא עבותות, משוחרר לחלוטין, רק היא והמוזיקה. אחר כך היא תתחיל להאיץ בי, מזרזת בעדינות, מזכירה לי שבעוד כמה דקות מתחיל הפולחן למענו היא חיה - הסרט הערבי.

עם השנים דקלמתי את שמות כל השחקנים והשחקניות בעל פה, מתמוגגת  מהאינפנטיליות המתקתקה שאפיינה את העלילה , אך בעיקר לומדת להסב לסבתא לא מעט נחת. אחרי ויכוחים בלתי פוסקים הועלתי בטובי לקשור על האגן צעיף מהוה שזרקה לעברי ולפזז יחד עם אחת הרקדניות שהופיעו על המרקע, מבלי לדעת באמת מה אני עושה. סבתא מחאה כפיים, מסבירה לי תוך כדי שלא צריך לדעת יותר מידי אלא פשוט להרגיש, את התוף, את החליל, את השמחה. זה כל הסוד, היא סיכמה בעוד היא מניפה את זרועותיה אל על מעודדת אותי שלא אפסיק.

יום לאחר שראיתי את הסרט על זהבה בן, ניגשתי לחנות הדיסקים הקרובה ביותר לביתי ורכשתי דיסק עם שירים בערבית. במשך כמה שעות נעמדתי מול המראה, מנסה לתרגם את הקצב לשפה של הגוף. שבועיים לאחר מיכן מצאתי את עצמי בשיעור ניסיון של ריקודי בטן, מתאהבת מחדש בגופי כפי שמעולם לא התאהבתי. מתרככת, משתחררת, משם כבר כל השאר היסטוריה.

שפת המחול המזרחי היא שפה של עושר ושל פשטות. אנטומית, היא השפה הכי טבעית לגוף הנשי. כל עוד נשארים נאמנים לקצב, ניתן אפילו ליישם אותה על סוגי מוזיקה אחרים. השפה הזו, בדיוק כפי שבעבר הצליחה להפיח במטבח של סבתי חיים, הפכה בהווה את גופי לכלי הקשה עשיר בצלילים וצבעים. היום, החוויה של תלמידותיי היא שיקוף החוויה שלי. בעוד הן מתמסרות לחדווה האינסופית של הריקוד הזה, נשים מכל הסוגים, המינים והגילאים - יהודיות, ערביות, חרדיות, צעירות, מבוגרות. אחת בהיריון. אחת אחרי לידה. זאת עומדת להתחתן. זאת לא מזמן התחתנה. מגדל בבל של נשיות, איחוד נשמות טהור, מלא בשמחת חיים.

תגיות