שבויי קונספציה…
הלכתי לעשות קניות עם אמא.
קודם ירקות אצל הירקן ואח"כ בסופרמרקט. כי אם קונים גלידה היא לא תימס בדר"כ הביתה.
הקופאית אצל הירקן כבר מכירה אותי 10 שנים ולא ראתה אותי תקופה ארוכה.
קצת שמנתי לא הרבה - לא דבה - אבל יכולה לעשות כפיפות לבטן - להחזיר עטרה ליושנה..
ושמתי לב לעיניה של הקופאית שנדדו לכיוון הבטן. הרגשתי את המבט הכמעט שואל.
היא לא שאלה כי היא בדקה לפני כן את הידיים לראות את יש טבעת. אין.
הרגשתי שכולם מסתכלים עליי. הכנסתי את הבטן ליתר בטחון, שלא יהיו טעויות. אני לא בהריון.
(רק נורא רוצה).
אחרי הירקן, נסענו לסופר . שם במקרה פגשתי חבר מהלימודים, אנחנו נפגשים רק בסופר וגם זה פעם בשנתיים,
אז הוא זרק משפט בין מדף למוצרי ניקיון למדף אוכל לכלבים "נו, יש ילדים משהו?" עניתי בחיוך "עוד לא".
הוא קשקש משהו על שעון ביולוגי והלך למדף מוצרי תינוקות.
הרגשתי שחם לי והקור המקפיא של הסופר שיכול לאכלס להקה של פינגוונים לא היטיב בקירורי שלי.
זה לא נעים. גן סגור - שכחו מזה - הרבה יותר לא נעים.
אני בגיל שאפשר להתחיל. וזה לא קורה.
פתאום נפלה עליי ההבנה שגם לאנשים זרים יש את הציפיה ממני להתחתן ולהביא ילדים.
ובמקום להרגיש כעס על איך הוא מעז ומי הוא בכלל - התביישתי.
כאילו אני מאכזבת. אבל את מי?
רק את עצמי.
אני עדיין לא כועסת על השאלה הפולשנית או על ההצצה החטופה בבטני הלא הריונית. וגם לא אכעס.
אנשים לא רעים מטבעם - הם שבויים בקונספציה לפיה אנשים בגיל 30 צריכים להיות נשואים +.
גם אני שבויה באותה קונספציה. ולכן האכזבה.
אבל אל דאגה - גם אני אתחתן ויהיו ילדים
עוד תראו!





React to WordPress