כשקיבלתי את ההחלטה להתחתן עם איציק אמא שלי אמרה לי "עד היום היית כוכי בזכות עצמך, אבל ביום שבו תתחתני עם איציק תהפכי לכוכי, אשתו של".

היא באה לזעזע אותי לפני שנישאתי לאיציק והצליחה, אבל לא ברמה שזה גרם לי לשנות את החלטתי. אמא מכירה את הבת שלה והאמירה בגדול היתה לגמרי נכונה. לפני שנישאתי לאיציק הייתי קצינה בקבע שזכתה להמון הערכה. הצלחתי בכל מה שעשיתי ופתאום התחתנתי עם מישהו שכל ההו-הא סביבו. גם אם רצו לפרגן לי, זה נעלם בתוך הדבר הזה. במידה מסוימת, זה שאני לא מסוגלת כנראה להיות "של" אף אחד גרמה לכך שבסופו של דבר לא נתקעתי רק שם.

 

אם הייתי נשאלת על המילה "נאמנות" בגיל עשרים, הייתי עונה: "עד הסוף". הזמן מוביל אותי להבין שיש אמצע.

ממרומי שנותיי אני יכולה לומר שהכל לא מאוד חד משמעי. זה קצת ילדותי לדרוש נאמנות וטוטאליות. השחור והלבן שהיו אצלי, הדיכוטומיה המוחלטת, מתחילה להתקרב לאמצע ואני יותר אדם של פשרות. אני יותר יכולה להבין את הצד השני, את הרצונות שלו ואת המקומות שהוא לא יכול להרשות לעצמו להיות טוטאלי, משהו שפעם לא הבנתי.

 

אני נאמנה וטוטאלית לבן שלי, למשפחה שלי, למדינה שלי  ולקומץ חברים.

על אחרים ? אני לא יודעת להגיד. אני לא מצפה מהם ואני לא יודעת אם הם מצפים ממני.

 

עצמאות היא תהליך שנבנה לאורך השנים.

עם השנים, הצורך לא להיות תלותית במסגרות או בבני זוג, הולך וגובר. אלה הקונפליקטים האינסופיים שלי עם עצמי: הרצון לפרוץ ויחד עם זאת מאוד לכבד מסגרות.

 

כשמתרגלים לחיות לבד, הייאוש נעשה יותר נוח.

הפכתי להיות מעודדת של גרושות טריות. כל אחת שמקבלת החלטה להתגרש מתקשרת אליי לשאול איך עוברים את זה, מה עושים  ואז אני מתארת את התהליך. 

בדרך כלל אני צודקת ב-99 אחוז: בשנה הראשונה, כשהילד הולך לאבא פעמיים בשבוע,

את מרגישה שעולמך חרב עלייך, אין למה לחיות ואת נורא אומללה.

לאט לאט כשאת יוצאת מההלם והזעזוע, יש הארה כזאת. יש לי את הלבד שלי, אני יכולה לעשות מה שבא לי.

בלי בייביסיטר, בלי סידורים, בלי שהמצפון מעיק שיצאתי לבלות והשארתי את הילד. 

 

יש לי אמירות ציניות כמעט בלתי נשלטות בעניין מוסד הנישואין.

אבל כשאני באמת רגע חושבת, נורא עצוב לי וחורה לי שהיום ממהרים לפרק נישואין.

צריך לתת לזה צ'אנס אמיתי. חלק ממה שקורה לנוער נובע מהכרסום הגדול מאוד

בערכים ומכך שלא באמת נותנים מקום של כבוד לתא המשפחתי. מכאן מתחילה ההתפוררות.

הלכתי ל"אח הגדול" כדי שיראו מי זו כוכי.  

פעם אחת רציתי לצאת מהתדמיות שמדביקים לי, אבל פספסתי את המטרה כי לא הייתי אני. לא הצלחתי באמת לשחרר. אני מודה שהלכתי לשם כי היה לי ברור שזה "פיס אוף קייק" ושאני מנצחת.

 

החוויה סביב "האח הגדול" אכן היתה קשה.

זה התחיל במשא ומתן ארוך ומייגע. היו המון פעמים שאמרתי כן, באתי הביתה והתחרטתי. לא בא לי.  גם ככה נכנסים לי לחיים, אז עכשיו גם יראו אותי מצחצחת שיניים?

מי שקיבל את החלטה בשבילי היה הבן שלי, יובל. הוא אמר: "מתי עוד פעם תהיה לך עוד חוויה מדהימה כזאת?" שאלתי אותו: "אתה מבין מה זה אומר? אם עד היום נכנסו לי לקרביים, אתה מבין מה המשמעות מעכשיו ואילך?" נראה לו שהכל עובר לידי.

בדיעבד, הבנתי שהמון דברים היו מכווני הפקה. להראות את כוכי כזאת ולא אחרת. זה היה מאוד מתסכל, והיה לי מאוד קשה אח"כ כי הייתי צריכה מאוד את עצמי לבד, עם הבן שלי, בלי שידברו איתי על זה. בכל פעם שהזכירו לי את האח הגדול זה עצבן אותי נורא. הרגשתי שלא מיציתי את הכלי הזה עד הסוף.

 

קיבלתי החלטה בסמוך ליציאתי מבית האח הגדול, שנגמר לי מהתקשורת ואני לא רוצה יותר.

זה אגב משהו שידעתי שיקרה לי. אני צריכה לעשות משהו קיצוני כדי להגיד: שבעתי. לא רוצה - לטוב או לרע. עד שיחתנו זאת נמנעתי במכוון מלהתראיין ולקחת חלק בפרויקטים תקשורתיים.

 

אני לא קוראת טוקבקים. יש סוג של רוע שאני לא מסוגלת להתמודד איתו.

לצערי רוב הטוקבקיסטים הם אנשים בעיקר אומללים. אני לא קוראת, גם אם שמים לי את זה מול הפרצוף. אני מסוגלת לספוג "פייס טו פייס" הטחת האשמות או  ביקורת קשה על דרך ההתנהלות שלי, בתנאי שיש בסיס לאמירות.

 

לאנשים תמיד יש מה להגיד.

כשאת רזה מדי יש לאנשים מה להגיד, כששמנת קצת יש להם מה להגיד, כשאת נרתמת לעמותה לעשות משהו למען אחרים ? יש להם מה להגיד. אני לא יכולה להלין על אף אחד מלבד על עצמי, כי אני שמתי את עצמי במקום הזה שבו אני חשופה לביקורת. אני פשוט סולדת מביקורת רעה שלא מחוברת למציאות.

הבחירה לעסוק בפלילים נובעת מכך שאני אדם טיפולי.

לא משנה מי נקרה בדרכי, אני משתדלת לטפל בו: גברים שיצאתי איתם, כמובן הבן שלי, חברות שמקיפות אותי. הסיבה השנייה היא האדרנלין: אני קמה בבוקר ליום עבודה שלא דומה לקודמו, וההופעה בבתי המשפט מרגשת אותי כל פעם מחדש.

הייתי מנכ"לית התחדות הרדיו האזורי, פתחתי מסעדות, בין לבין ניסיתי הפקות אירועים. נכון, יכולים להסתכל מהצד ולהגיד: מדובר בפסיכית שאין לתאר, ואני מרגישה שאני פשוט טועמת מכל דבר קצת, ומקווה שכבר החלטתי מה אני אעשה כשאהיה גדולה. עושה רושם שזה עו"ד בתחום הפלילים, אבל אני לא יכולה להבטיח את זה ברמה של מאה אחוז.

 

ההתנהלות בעולם גברי מאוד פשוטה וטבעית לי.

כל החיים שלי הייתי מאוד טום בוי, ככה נולדתי. אני לא מרגישה שאני מתאימה את עצמי לכל דבר ולא מרגישה דרוכה. אני לא סובלת שמסווגים תכונות כ"גבריות" או "נשיות". זה עניין של מבנה אישיותי.

 

יום האישה הבינלאומי מקומם אותי שזה למות.

מוציא אותי מדעתי שאני צריכה לציין אותו בכלל. מראש זה אומר: חבר'ה, אתן סוג ב' שצריך לעשות לכן יום כזה. אני אומרת: אני שווה לכל גבר, ולא רואה שצריך לציין איזה

יום מיוחד שיגדיר את זה.

 

האימהות גילתה לי כמה אני טיפוס חרדתי ברמות מטורפות.

אם דקה לפני שיובל נולד לא פחדתי מהמחשבה של לא להיות פה, מהרגע שהוא נולד זה השתנה מתוך המחשבה מה יקרה ומה יעלה בגורלו. לפי חודש הייתי אצל דודתי בארוחת שישי. היא נתנה לי ארבעה דפי פוליו שכתבתי לה לפני שנסעתי לסין עם איציק. השארתי אצלה את יובל שהיה בן 3 חודשים. כתבתי: "מאחר שזה לא מגיע עם הוראות הפעלה מהקופסה, אני רואה לנכון להעביר לך את ההוראות עם המכשיר הקטן והמסובך הזה". זה אחד המסמכים המרתקים שעוזרים לי להבין כמה הייתי היסטרית ולחוצה. תיעדתי כל תנועה שלו ביום, בכל שעה שהיא. נתתי ליובל לקרוא והוא אמר לי: "אמא, חשבתי שאת קולית".

 

אני יותר אוהבת את האימהות שלי דווקא בשנים האחרונות כשיובל בוגר יותר, והוא פרטנר מלא להחלטות שלי בחיים ולרצונות שלי.

אני רוצה לקוות שגם אני שותפה מלאה לדברים שהוא עובר. רק אם יקרה עוד נס יהיה לי עוד ילד. הסיכויים שאמצא בן זוג שאוהב אותו, הוא יאהב אותי ונרצה לעשות ילד משותף, הם יחסית קטנים.

 

אף פעם לא הייתי שבויה בקונספציה של "חד הורית". על מה צריך לתת לי פרס? על זה שבאיזשהו שלב בחיי החלטנו שאנו לא רוצים לחיות יחד?

זה מרגיז אותי, גם כשאני זוכה לשבחים. אלה לא סיפורי גבורה, אלא החיים שלי. אני לא גיבורה ולא אומללה, כלום. רק אישה שקיבלה החלטות וצריכה לעמוד מאחוריהן. אני לא מרגישה חד הורית כי איציק שותף מלא לחינוך לגידול של יובל. מי שצריכה לזכות בתואר המפוקפק משהו הזה הן כאלה שהחליטו לעשות ילד לבד או חלילה גורלן לא שפר עליהן והן התאלמנו. אבל אמא גרושה כשיש אבא פעיל בתמונה? חבר'ה בואו נכנס לפרופורציות.

 

הורות זה המקצוע היחידי שאין לו הכשרה.

מחליטים וזה קורה, אבל צריך לעשות מעשה. אני רוצה לקוות שאני באמת אוביל מהלך שיחזיר את ההורים למקום שלהם כהורים. פתאום הכי נכון והכי קול להית חברים של הילדים. הפופולארית הזו בשקל עשרים תביא בסוף לאבדון. זו אולי קלישאה, אבל הנוער של היום הוא זה שיעצב את המדינה בעוד 50 שנה. ומה אנחנו רואים? במקום לקחת את הדברים הטובים אנחנו בוחרים את הדברים הפחות נכונים. כולם טועים. לא דחוף לי להית קולית. דחוף לי שיהיה לי ילד שיגדל להיות אדם טוב ובזה אני עסוקה.

למה שמרתי על השם "מרדכי"?

מאוד פשוט. אבי נפטר כשהייתי קטנה ואמא שלי נישאה בשנית. יום אחרי שהיא נישאה היה על הדלת שלט: "כאן גרה משפחת שיבת". אמא שלי החליפה לשם של בעלה החדש, וזה גרם לי לתחושה של ריחוק ממנה. החלטתי  שאני משאירה את השם "מרדכי" עד שיובל יגדל ויגיע לגיל שהוא יבין. בגלל שזכרתי את אי הנוחות שנגרמה לי -  הקפדתי על זה. אבל היה שלב שנשברתי וחזרתי לשם נעוריי, שמשי. השלב הזה היה קצר כי יובל היה מאוד כעוס. הוא לא קרא לי אמא. הוא קרא לי "גב' שמשי". לכן חזרתי לשם "מרדכי" ואת המחיר על זה שאומרים שאני מנצלת את שם משפחתו של מר מרדכי, אני אספוג.

 

להצטער על דברים שנעשו זה בזבוז אנרגיה.

בבסיס שלי אני אדם שמח, מאושר בחלקו, מפרגנת מאוד לאנשים מצליחים ולנשים מצליחות. להיתקע במקומות שנכשלנו בהם והיו פחות טובים לנו, לא מקדם אותנו

לשום מקום. אני לומדת מהכישלונות והולכת קדימה.

ההיתקעות הזאת לא תורמת לאף אחד. 

תגיות