ראיתי את הסרט "האמריקאי". סרט קודר ומדכא.
ועניין אותי.

ג'ורג' קלוני חתיך-העל הוא אדם חזק, נדיב, חכם, זריז (וגם מדגים כמה תרגילי יוגה לא רעים...) - אחלה בן אדם. אממה - הוא הורג אנשים. שכיר חרב, בעברית. על העניין הזה הוא מנסה להתגבר. בהתחלה, הוא מנסה להתעלם מהגוון הזה בחייו, ולהתרכז באהבה. זה לא עובד. בהמשך הוא מנסה להפסיק להרוג, ולשם כך צריך להרוג רק עוד כמה אנשים. אני לא רוצה לעשות ספוילר לסרט שרץ עכשיו ? מספיק לומר שלא קל לחיות את חייך היטב, כאשר אתה הורג אנשים. יש סצינה שבה הוא נוהג באוטו, מבין מה קורה איתו, ונותן מכה קטנה על ההגה עם כף יד פרושה, כאומר: אח! זה לא עובד. זה לא מצליח. כמעט, אבל לא.

 

 

 

במהלך רוב הסרט, הצילומים מציגים כיעור. לא משנה כמה דברים נעימים קורים סביבו ? סקס טוב עם אישה יפהפיה, טיול לקטע נהר רוגע ביום שטוף שמש ? הכיעור חוזר לשלוט מהר. היופי לא תופס עליו.

 

הסרט הזה גם גרם לי לשאול את עצמי, מה המקבילה של זה בחיי? אם יש דבר אחד מרכזי שמקלקל את חיי, מה זה? אני לא נוהגת לרצוח אנשים. אז כנראה שאני לא בדיוק כמו ג'ורג' קלוני (קוראים לו שם ג'ק, אבל בשבילי יש לו רק שם אחד...). אבל העיקרון יכול להיות אותו עיקרון.

 

נושא אחד בודד, שיכול לזרוע הרבה הרס בחיים. משהו שאנחנו עושים, שלא עובד, בגדול. כל שאר הדברים הטובים מאוד שאנחנו עושים (מאות ואלפים כאלה) לא יכולים לשנות את העובדה שהנושא הזה הורס את מה שאנחנו בונים. אנחנו מנסים ללכת סביב הדברים האלה, אבל זה כמו ללכת סביב חומה שהולכת וגדלה. לא נשאר הרבה מקום ללכת.

 

בעקבות הסרט חשבתי על הנושא של קשר עם ילדים. הרבה מאיתנו צועקים על הילדים שלנו, לפעמים מדי יום. רובנו לא צועקים על אנשים אחרים, ואנחנו מאוד מאוד לא אוהבים שצועקים עלינו. למעשה, אם גבר צועק על אישה זו נחשבת בד"כ לאלימות מילולית, מבחינה חברתית, ולפעמים גם מבחינה משפטית. הצעקות האלה מוסיפות איים של כיעור לחיינו. לצעוק על ילדים זה לא כמו להרוג אנשים, ולכן הכיעור לא בהכרח שולט בחיינו. אבל הוא מוסיף נקודות שחורות. או אפורות. מדכאות. בהדרגה, אנחנו נזקקים ליותר הסחות דעת של טלויזיה, אלכוהול וסיגריות, כדי להתעלם מהאפור הזה.

 

במהלך הסרט, יש כומר שחודר את הריחוק שעומד בין קלוני לבין כל אדם אחר. הוא מנסה לפתות את קלוני להתוודות בפניו על חטאיו, ואפילו מוכן להתוודות על חטאיו שלו. קלוני מסרב. הוא לא מוכן להודות בעובדה שמה שהוא עושה הוא גרוע. הוא מנסה להפסיק, אבל לא מוכן לומר את המילים.

 

להיות מוכנים לומר בגלוי שמה שאנחנו עושים הוא גרוע ? ואנחנו הם אלה שעושים את זה - הוא צעד משמעותי של לקיחת אחריות. לחלקנו מפריע שאנחנו צועקים על הילדים, ועם זאת, לעיתים נדירות אני שומעת לקיחת אחריות מלאה על הנושא: אני הורס את הקשר שלנו. אני גורם לכך שהאמון שיש בינינו ילך ויצטמצם. אני כורת את הענף עליו אנחנו יושבים. אני גורם לכך שלאט לאט יהיו יותר ויותר תחומים שהילד שלי ינעל בפני. אני בונה ומגביה בהתמדה, מדי יום, חומה בינינו.

 

לא נעים לומר, אבל לא קל לצאת ממקום כזה של צעקות על הילדים. למעשה המקום הזה הוא כבר עמוק בתוך תסבוכת. לפעמים יש תחושה שאם נעשה עוד קצת מזה ? נצעק עליהם רק עוד קצת, אולי בתוספת עונש פה ושם, אולי איזה פסק זמן קטן ? זה יעזור לנו לצאת מהמצב הזה. כמו קלוני שמנסה להרוג את הרעים האחרונים שנשארו, כדי לצאת לחופשי סוף סוף, אנחנו מקווים שעוד כמה צעקות יגרמו לילד שלנו סוף סוף להבין איך להתנהג, ומשם נוכל לחיות באושר ועושר עד עצם היום הזה. אם זה היה עובד, זה כבר היה מוכיח את עצמו. כבר צעקנו הרבה. היתה כבר הזדמנות לצעקות שלנו לחנך היטב את ילדינו.

 

למזלי, יש מה לעשות. כמו הכומר, שלא הסתפק בוידוי שלו על חטאיו, אלא בחר לעצמו בדרך חיים שתתקן את הנזקים שגרם, גם אנחנו יכולים. אותו דבר שבמקור גרם לנו לצעוק על הילדים ? תחושות של כעס, חוסר אונים, רצון לחנך אותם, רצון לחיות באהבה ובהרמוניה איתם ? יכול לשמש אותנו בדרך שלנו קדימה, לקשר אוהב ובונה איתם. אלו הם הכלים שלנו לעבודה. לא צריך להדחיק אותם, אלא למצוא את הדרך להשתמש בהם. וזה כבר נוסה, ואפשרי. אפילו קלוני כמעט הצליח.

 

 

סאלי תדמור, מאמנת אישית