אימהות…עבודה של 24 שעות
אני חייבת להודות שכאשר הבן שלי נולד בכיתי מאושר יחד איתו ולא עניין אותי כלל שאני שוכבת על חצי מיטת בית חולים (שהתפרקה במיוחד לקראת הלידה על ידי הצוות והמיילדת) שרגליי בכלל מורמות בפיסוק מעלה על העמדות שמיועדות לכפות הרגליים ואני עוד רגע חוטפת הצטננות בואגינה דרך הואגינה, בגלל המזגן שקירר את הכל למעט ההרגשה המרוממת והמחממת שעברה בי אותה שניה ....(וכן, גם האפידורל ששיתק לי את כל פלג הגוף התחתון מהאגן דרומה עזר במידה מסויימת).
בכל מקרה תחושת האופוריה התחלפה כעבור מספר שעות לתחושת דאגה בלתי נשלטת כמעט לולד שרק נולד לא מזמן והאימהות כפתה עצמה עליי במלוא העוצמה ולא הותירה כמעט זכר לאותה "ילדונת" שהייתה בי לפני שניה...מצאתי את עצמי צועקת על האחות שחדר התינוקות קפוא ואיך לעזאזל היא מצפה שאני אניק את בני אם הפטמה הזקורה שלי קפאה לרבות החלב ???
מצאתי שאני לא עומדת נפשית בחיסונים שבני היה עתיד לעבור בשלבי הגדילה בטיפת חלב, ופצחתי בויכוח עם האחות בכל פעם שהגיעה העת ובבהלה מהולה בעצב תמיד שאלתי "עד כמה זה הכרחי וחיוני ? ומה עם תופעות הלוואי ? "
קראתי ספרים ומאמרים על אימהות וכתבות שהמליצו על שיטת גידול אחת ובלי בושה דבקתי בכתבה הסותרת שתמכה בשיטת גידול שונה לחלוטין מהמומלץ....ובעצם מי צודק ? הרי הבחירה נעשתה על פי הצורך והתחושה האישית שלי כאם.
סבתי ז"ל היתה צוחקת עליי בכל פעם שסיפרתי לה על מה קראתי ולא היה ברור לה איך אפשר לגדל ילד על פי ספר כשלה יש ניסיון של גידול 8 ילדים ועוד 100 נכדים (ככה זה כשאת ילידת מרוקו. פחות מ-8 ילדים לא נחשב "משפחה") מבלי להיעזר בשום ספר. היא נהגה לומר תמיד :"הנה גידלתי 8 ילדים ברוך השם בלי שום עזרה ושום ספר או עיתון...ויצאו כולם בסדר תודה לאל", ואני נהגתי לענות "סבתא זה דור אחר והיום מצפים שילד יהיה יותר מ"בסדר"... היא תמיד צחקה ואמרה כשתגדלי תביני .......
אז גדלתי וגם בני בע"ה, וגיליתי שהיא צודקת. אין שיטה אחת או אפילו כמה שעליהן ניתן להכריז כשיטה המנצחת והטובה ביותר שיש לחקוק בספרי ההיסטוריה לדורי דורות. לא רק שאין שיטה כזו הרי שכל ניסיון שלך לנסות שיטה זו או אחרת נוכל מפלה וכישלון כשאת לא ממש מאמינה בכך.
גיליתי שאימהות כרוכה תמיד ברגשות אשם בכל "שיטה" שהיא.......אנחנו תמיד חושבות שלא היינו שם מספיק בשביל הילד או תמכנו מספיק או נתנו והשקענו.
האבסורד הוא שבשביל שלא תתעורר מפלצת האשמה בנו יום אחד, אנחנו דואגות לתעד ולצלם המון תמונות כדי שיום אחד הילד יבין כמה טיילנו איתו, לכמה חוגים רשמנו אותו, כמה חברים וחברות הסתובבו בבית בימי היום הולדת שלו ולו רק כדי שלא תהיה לו טענה.
סבתא שלי צדקה. אכן בגרתי. וככל שהזמן חולף אני מוצאת שילד צריך רק דבר אחד שלא ניתן לקנות בכסף או ללמוד מספר או להעלות על נייר צילום.
ילד זקוק לאהבה בלבד ותו לא. וגם אם תקומנה אמהות שתאמרנה שהן מסכימות איתי אך לא לגמרי כי...... עליי לציין שאם תתבוננו פנימה באמת, תגלו שאת כל מה שתרשמו בתגובה תלווה תחושת אשמה.
האם זה בגלל שאנו בנויות כך ? האם כי חינכו אותנו לכך ? או שסביר להניח ש"אימהות" היא פשוט מילה נרדפת לאשמה ....
בכל מקרה הזמן חולף מהר ואני משתדלת לומר בכל יום לבני עד כמה אני אוהבת אותו ומאיימת עליו שלא ישכח זאת לעולם.... (כי אחרת אני ארגיש אשמה בעתיד)
בינתיים נראה לי שזה עובד...ובטח אני אמצא את עצמי בתחושת אשמה על משהו בעתיד....נראה לי שאין מנוס מכך.
הנחמה שבני לפחות ידע עד כמה אני אוהבת אותו קצת מרגיעה אותי .......
יהיה בסדר.
אוריה אמא של הבן היקר שלי





React to WordPress