כבר כמה חודשים שאני תוהה האם אני נחשב פמיניסט. לי די ברור שאם הייתה יותר אנרגיה נשית בפוליטיקה, בעסקים, בתקשורת – העולם היה כנראה מקום יותר רגוע. העובדה שבעיקר הקול הגברי נשמע סביבנו, הקול האגואיסטי והבטוח-מדי-בצדקת-דרכו (גם מפיהן של נשים), מתסכלת אותי.

 

אבל עד היום לא התעמקתי במאבקי נשים. לא עצרתי לשאול את עצמי "מה הן בכלל רוצות". למען האמת, לדעתי פשוט הגיע הזמן לדבר על זה. אנחנו, הגברים. לשאול את עצמנו פעם אחת כמו שצריך מה זה אומר להיות אישה בעולם הזה.

 

עוד ב Onlife:

 

 

אין כמעט אישה, נערה או ילדה שלא עברה את זה

בעשורים האחרונים יש התקדמות במעמדן של נשים בחברה, אבל גם אם רובנו מנסים להתעלם מהמחשבה הזאת – אנחנו עדיין מרגישים את תקרת הזכוכית שנשים נתקלות בה בקריירה, בחיי המשפחה, בפוליטיקה. וזה עוד לפני שהזכרנו את האלימות, במשפחה ומחוץ למשפחה. את הפחד ללכת ברחוב בלילה. את ההערות הבלתי פוסקות.

 

כולנו לכאורה יודעים מה נשים עוברות בעולם הזה, אבל אני תוהה אם אנחנו יכולים באמת להבין את החוויה. בין אם זה סתם הערות סתמיות או מזלזלות, שהן כנראה מנת חלקן היומיומית של רוב הנשים, ובין אם ממש מקרי הטרדה, אלימות, תקיפה מינית, ושלל סיפורים לא קלים לעיכול. אולי רק לפני כמה שבועות התחלתי להקשיב לנשים מדברות על הנושאים האלו, והבנתי שאין כמעט אישה, נערה או אפילו ילדה – שלא יכולה לספר על מקרה מעיק שעברה.

 

בשבוע שעבר ניגש אלי חבר ושאל אותי אם בא לי לקחת חלק בנסיון לעורר דיון כזה, והסכמתי מיד. "חצאיות," הוא אמר. "בהודו הצטלמו גברים עם חצאיות, אחרי האונס הנוראי שהיה שם, כדי להגביר מודעות לאלימות הגואה נגד נשים". חצאיות. "נגייס כמה בחורים, נביא צלם, נעלה לפייסבוק – ונקווה לבאז". "אני בפנים," הודעתי. ההמשך כבר היה פשוט: השאלנו חצאיות מבחורות שאנחנו מכירים, מצאנו צלם מוכשר, הכנו שלטים – ויצאנו לאזור התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, מקום שמזוהה עם זלזול בגופן של נשים.

 

"אחי, אני לא מוריד את החצאית הזאת"

התמונות, אנחנו מניחים, ימשכו כל מיני תגובות. 'איזה הומואים', יגידו חלק. 'דווקא יפה לכם', יגידו אחרים. אבל גם אם רוב המגיבים יתבדחו, עדיין נוכל להעביר מסר, אני מקווה. או לפחות לגרום לאנשים להשקיע קצת מחשבה בנושא, אפילו רק קצת. הם יצטרכו להתמודד עם שאלת האלימות, דווקא דרכנו, אחיהם למין הגברי. אולי קל יותר להתעלם מאישה שמדברת על אלימות נגד נשים. יותר קשה לסנן גבר. זה אבסורד, אבל זו חלק מאותה תקרת זכוכית שנשים עדיין נתקלות בה, חלק מאותו מנגנון השתקה בדיוק. ולכן, החלטנו: חצאיות.

 

מסתבר שחצאיות זה ממש נוח. תוך כמה דקות כבר לא היה אכפת לנו מהמבטים המוזרים ברחוב. בשלב מסוים הפסקנו להוריד את החצאית בין צילום לצילום, ובסוף הערב ממש התקשינו להיפרד ממנה ("אחי, אני לא מוריד את החצאית הזאת, זה פשוט אדיר"). עוברים ושבים בתחנה המרכזית התלהבו, עצרו, עשו פרצופים מבוהלים, או סתם חייכו (הישג בפני עצמו – לשמח אנשים ככה סתם). זה אמיץ, זה חביב, וזה לא פוגע באף אחד – זה בסך הכול חצאיות.

 

יחד איתי היו עוד כמה גברברים שנשאו את הדגל. אני חייב לשבח את יואב פקטה שהרים את היוזמה, את אסף ברנר שצילם בכישרון ובהתנדבות, וכמובן את כל שאר המשתתפים. זו התרומה הקטנה שלנו לאירוע נשי בקנה מידה עולמי, בשם 'One Billion Rising', שיתרחש ב-14.2 – ואנחנו שמחים לקחת חלק בנושא החשוב הזה.

 

תגיות