כמו שאומרת הפרסומת - "לא היה קל". אבל אצלנו לא היו פינוקים נלווים למשפט הזה, בכל הנוגע לעריכת תכנית אקטואליה הבוקר. פרשת האסיר X והתהיות בדבר יכולתנו לשדר את תוכנה ומה לשדר, הושיבו - ואני בטוחה שלא רק אותי -  על יד המחשב לריפרושים אינסופיים - מה, מתי, ואיפה לעצור. עד שעות הבוקר המאוחרות לא הייתי בטוחה אם ניתן יהיה להעלות לשידור את המרואיינים שסגרנו למשך שעה שלמה. תסכול ובלבול -  זה סיכום נכון של היום במשרד.

 

עוד ב Onlife:

 

גם מידה של צניעות לא תזיק לנו

פייסבוק מפוצץ בקישורים לתחקיר האוסטרלי ולרמזים, אבל בתקשורת הישראלית מצטטים רק חברי כנסת תמימים ששואלים שאלות תמימות. אני בטוחה שהן תמימות. אין לי ספק ששלושת חברי הכנסת, שבימין ממהרים לתקוף כאויבי ישראל, לא יודעים את כל פרטי הסיפור - כמו שכולנו לא. אין לי ספק שהסודיות העצימה אצלם את המשמעויות של מה שכן ידעו. וגם אנשי הימין, שחלקם הפרו בעצמם חסיון כזה או אחר תוך כדי תקיפת חברי הכנסת אחמד טיבי, זהבה גלאון ודב חנין, גם הם - לא יודעים את כל הפרטים, זה ברור.

 

אז מצד אחד, אנחנו כלבי השמירה של הדמוקרטיה, ונראה שמסתמן כאן אירוע איום ומאוד לא דמוקרטי. כל העולם מדבר עליו, מרטווט וחולק על קירות חבריו, והדבר הכי קל הוא להצטרף למקהלת המגנים, הלועגים וחדי הלשון המבריקים בפייסבוק. נכון, זה מגוחך שבעולם מדברים ואצלנו שותקים. זה מוציא את כולנו טמבלים, את ישראל עגלה מיושנת שנגררת אחרי רכבת המידע המהירה, ואת התקשורת מתוסכלת ואנכרוניסטית. מזלנו, העיתונאים, שהיתה אתמול כנסת, ואיזה יופי שפעם, מזמן, הקימו לה ערוץ.

 

אבל בין הדפיקות המתוסכלות על השולחן, ובין ההיגיון שאומר שלא ייתכן שמה שפורסם זה הכל, וחיבור המחשבה ההגיונית הזו לרסיסי שמועות על מה שעומד מאחורי הפרשה, לא רק השתיקה בישראל לנוכח שטף הדיווחים בעולם מביכה, אלא גם החוכמולוגיה של מבקריה נראית פתאום מגוחכת. ומעצבנת. הרי אנחנו גם אזרחים פה. גם מידה של צניעות לא תזיק לנו.

 

כל שוחרי חופש הביטוי אמורים להזדעק

איזה מצב מאתגר. בעולם אקטואליה של נושאים שנויים במחלוקת ודעות מוצקות, לא ברור מה צריך לחשוב. את הלקח של הרגע הזה, שבו כל האסימונים נופלים ביחד, צריך, לדעתי, כל עיתונאי לשאת בסל המקצועי שלו. אבל ברור לי שזו דרישה מוגזמת. לוותר על הדעה האוטומטית המתגבשת מתוך מה שידוע, לטובת הנחה שיש חכמים ממני בעניין הזה. שהלא ידוע גובר על הידוע. בוקר מתסכל, כבר אמרתי.

 

לעשות חדשות כשמרכיבי הידיעה לא ידועים, חסויים, חסומים - זו לא משימה בלתי אפשרית, אבל זו משימה מאתגרת, ולא נטולת אחריות. בסיכומו של יום, שבו ככל שמתרבים הדיווחים גדל מעטה הערפל, החלטתי שעוד אין לי דעה בנוגע לשתיקה הישראלית ולממדי השערורייה שבה.

 

מדרך הטבע מצופה מכל שוחר חופש הביטוי לעמוד על הבריקדות ולזעוק חמס. זו גם תגובתו הפבלובית של כל עיתונאי. אפילו לי קשה לעכל את זה, אבל גם בעולם המידע והחדשות הסואן, גם את זה אני לא יכולה לעשות. זה לא שאני סומכת בעיניים עצומות על כל מה שבא מלמעלה. זה שברור לי שמאחורי סיפור עיתונאי עלולה לפעמים להסתתר מורכבות כל כך גדולה ששווה לחכות עוד קצת, כדי להבין אותה. או לפחות להבין שהיא קיימת.