הפעם הראשונה שפגשתי את הרב פרומן היתה ב- 18 לנובמבר 1997. אלו היו ימים של אופטימיות ותקווה והרבה עשייה, למרות שהטראומה של רצח רבין בערה וצרבה במלוא עוזה.

 

עוד ב Onlife:

 

 

לקרב בין דתיים וחילונים ובין יהודים וערבים

אני הייתי אז בדור שלום וחשבנו שאנחנו יכולים לשנות את העולם, או לפחות את המדינה, ולהחזיר אותה לדרך השלום. כמי שהייתה אחראית על מפגשי דתיים-חילוניים וערבים-יהודים, ארגנתי קבוצת אנשים שלבם נחמץ מאירוע של מות הילד עלי ג'ואריש בן השמונה וחצי כתוצאה מפגיעה ישירה בראשו מירי של חייל צה"ל באזור קבר רחל. ההורים שתרמו את איבריו להשתלה בישראל פתחו סוכת אבלים במחנה הפליטים הקטן והעלוב שלהם בפאתי בית לחם. והקבוצה שלנו ביקשה להגיע לנחם ולהביע את צערה והערכתה להורים.

 

במשלחת הזו היו רחל קרמרמן מאצולת הליכוד, דורון נשר ואמנים נוספים, הגיע יצחק פרנקנטל שבנו אריק נרצח בידי חוליית חמאס, באו כמה מתנחלים מעופרה, והצטרף אלינו הרב פרומןאת האירוע סיקר למען גלי צה"ל צבי יחזקאלי הצעיר.

כדי שאנשי הימין במשלחת לא יחששו מפני כניסה למחנה הפליטים, טלפנתי למרואן ברגותי שהיה אז מפקד הפת"ח בגדה, והוא שלח ג'יפים של המשטרה הפלסטינאית ללוות אותנו. ככה נכנסנו למחנה הפליטים. ג'יפ משטרה פלסטינאית לפנינו וג'יפ משטרה פלסטינאית אחרינו, אבל  לא היה בכך כל צורך. צעדנו מוקפים בהמון גדול של ילדים שהסתכלו אלינו בעיניים גדולות ונופפו בידיהם לשלום, ואנשי המחנה קבלו אותנו בהתרגשות ובשמחה.

 

הרב פרומן ביום השנה לרצח רבין, 2012:

ותמיד העיניים הגדולות והעמוקות שזרחו באהבה ובחמלה

אני זוכרת את ההתפעמות הגדולה שלי מדבריו של הרב פרומן באותו אירוע. מהצניעות, מהעיניים העמוקות ומלאות הנשמה. מהאנושיות. ובעיקר, ויותר מהכל, מהמקוריות והחוכמה. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על היוזמה שלו לקרב בין העמים דרך הדת. להביא את השלום על ידי חיבור בין ראשי הדתות משני הצדדים.

אחר כך כבר היו לנו מפגשים על בסיס די קבוע. הרב פרומן התחיל במסעות שלו לעזה לפגישות עם קאדים מוסלמים. אנחנו יצרנו את הקשרים שלנו, והייתה קרקע נרחבת לשיתוף פעולה, כל אחד מהצד שלו. והפעילות של הרב פרומן הייתה המיוחדת והמופלאה מהכל. היו לו המון שיחות עם אנשי דת בכירים בחמאס ודווקא בשל כך, הייתה בו אופטימיות מדבקת. למותר לציין שהערצתי אותו הערצה גדולה, ולא הייתי היחידה. כל שיחה איתו הייתה מקורית ומרעננת ומפתיעה כל פעם מחדש. ותמיד תמיד היו העיניים הגדולות והעמוקות שזרחו באהבה ובחמלה כמו מגדלור שאין לו סוף.
 

החוסר שממלא את המקום בו היה גדול מדי, וכך גם החושך

הפעם האחרונה שראיתי אותו, זה כבר היה מרחוק. השלום התרחק מאיתנו, הדם זעק והחריש את אוזנינו כולנו, המלחמה דפקה באין ספור תופי טמטם. הוא הגיע לכיכר רבין ביום השנה האחרון לרצח, נובמבר 2012, ואני בקהל מצטמררת ומתרגשת. הוא היה אז כבר חולה מאוד, אבל עדיין הכוח והאהבה שזרמו ממנו אל הקהל... אני נושאת איתי את ההתרגשות עד היום.

הנה הוא כאן, בתמונה האחרונה שצילמתי אותו. כיכר רבין, ה-4 בנובמבר 2012, ואני לא רוצה להיפרד, החוסר שממלא את המקום בו היה גדול מדי, וככה גם החושך.

 

ואולי בכל זאת יבואו ימים ובאהבה נכבוש את העולם?