מחאת התיכוניסטים: מה כל כך מזעזע אותנו?
אמש פורסם כי חוות דעת של מורי תיכון על תלמידים שעתידים לצאת לפולין דלפו, לאחר שהרשימה נשלחה בטעות לאחד התלמידים המשתתפים. כולם נסערים נהעובדה שהמורים תייגו את התלמידים בתארים כמו "תינוקת מגודלת", "קטע עם בנים", "לא חכמה גדולה", "סוציומט", "בינונית", "חלש", "רגילה" וכו'.
מעניין היה לקרוא בתקשורת את דבריו של יו"ר ועד ההורים העירוני, לפיהם התקלה הקשה היא עצם העובדה שהדברים התפרסמו, ולא עצם העובדה שהדברים נאמרו או נכתבו בצורה הזו. אמרה יפה אחת התלמידות: "הטעות בעיניהם (בעיני המורים) זה שזה התגלה, הטעות בעינינו שזה נכתב מלכתחילה".
עוד ב Onlife:
- מהי מערכת החינוך הטובה היוןם בישראל? תתפלאו
- ילדה בת 11 חשפה את השקר של משרד החינוך
- שינון או למידה? איזו שיטת חינוך טובה יותר?
אבל אני רוצה ללכת צעד נוסף קדימה. הרי המורים המתייגים האלה, הם לא כתבו משהו שגם כך לא נאמר בכל מקרה בחברה שלנו, בכל מיני הזדמנויות בחיים שלנו. רובנו מתבטאים בשיפוטיות על כל מיני אנשים. על ההוא אנחנו אומרים "אידיוט", על ההיא "סתומה", ויש גם שלל דימויים שכאילו מרככים את השיפוט, כמו: "לא העיפרון הכי מחודד בקלמר".
המורים האלה הם בני אדם כמונו
השיפוטיות היא נורמה תרבותית מקובלת ונהוגה במחוזותינו. אז מה אנחנו מתפלאים כשהשיפוטיות הזו זולגת למורים מבין השפתיים? מה, המורים הם לא חלק מהחברה שלנו? וההורים של התלמידים האלה, הם לא לוקים בשיפוטיות? אנחנו לא שיפוטיים? יש מישהו שחי כאן והוא אינו שיפוטי לפעמים?
מחשבות בסגנון "תינוק מגודל" או "לא חכם במיוחד" עוברות לנו בראש כל הזמן, כי ככה גדלנו, ככה גידלו אותנו, זו התרבות שבה אנחנו חיים. והמורים האלה הם בסך הכל מראה המשקפת באופן אמיתי ומדויק (וכואב) את החברה שבה כולנו חיים, וכולנו חלק ממנה. כולנו אחראים לעובדה שכך נראית החברה.
מי לא חושב דברים כאלה? הרשימה החלקית
כמה קל להזדעזע מהמורים ולזרוק את האחריות רק עליהם. כמה קל לעצור בש.ג, כמו שאנחנו רגילים. אבל המורים האלה אינם חיים בבועה, והם גם לא מלאכי שרת. הם בני אדם, והם חלק מאיתנו. הם השכנה, הדוד, החברה, אני ואתה. וכל עוד לכולנו יש תמיד משהו (שלילי) לומר על כל אחד ובכל זמן - ככה זה נראה. נסו אתם (בשקט, בינכם לבין עצמכם), לקטלג ולתייג את חבריכם מהעבודה, ותגלו שהרשימה שתצא לכם היא לא רחוקה מזו שפורסמה על התלמידים.
כולנו ממעטים כל כך לפרגן
למעשה, יש להודות לטעות שאפשרה לרשימה הזו לזלוג החוצה. כי יותר משיש ברשימה הזו עילה לפטר מישהו או לעשות סדר בבית ספר אחד בעיר אחת, יש כאן הזדמנות לכולנו, כחברה, לבחון את עצמנו ואת השיח שבו אנחנו מדברים ושאותו כולנו יוצרים. יש כאן הזדמנות לבחון איזו תרבות פיתחנו כאן, תרבות של קור טכני, כאילו בני אדם הם מסמרים (מחודדים יותר או פחות) שיש למיין אותם בפס הייצור.
כשכלל מנעד השיפוט שלנו כלפי אדם מסתכם בזה שהוא "חכם", "בינוני" או "חלש", אנחנו חיים בתרבות של ניתוק זה מזה, וגם ניתוק מעצמנו. כי האדם הוא מכלול של דברים, וכל עוד אנחנו לא מצליחים להבחין במורכבות היפה שיש בכל אדם, בגוונים השונים שלו, ברבדים המעניינים - אנחנו מנותקים. ולא רק שאנחנו מנותקים, אנחנו גם מפסידים את הטוב שנמצא מולנו.
כולנו ממעטים כל כך לפרגן, למצוא את החיובי, להתחבר לטוב שבזולת. השיח הביקורתי-שלילי שלנו לא משאיר מקום לטוב שמולנו לצאת ולבוא לידי ביטוי. ואז אנחנו מתפלאים שאנחנו חיים בחברה שבה יש ניכור ובידול, שנאה ושיסוי.
אז עם כל הכבוד לזעזוע מהמורים המתייגים, אני מציעה להתחיל להזדעזע מהתרבות השיפוטית שבה אנחנו חיים. כשזה ישתנה, ישתנו גם המורים.





React to WordPress