ארבע שנים אחורה. עמוק אל תוך מבצע "עופרת יצוקה", מניין ההרוגים בצד הפלסטיני עולה ועולה. כך גם הקריאות להדיח את יונית לוי מתפקידה עקב מה שנתפש אצל צופי מהדורת חדשות ערוץ 2 כגילויי סימפטיה לתושבי עזה.

 

נחזור קצת פחות אחורה. שנה אחורה. בעמוד החדשות של וואלה בפייסבוק מדווחים על תאונת דרכים בה היה מעורב אוטובוס ילדים. התגובות מבקשות להרגיע ולהבטיח לכל מי שחשש – מדובר בילדים פלסטינים, אין מה לדאוג ("יופי! פחות מחבלים!!!!!", "תודה לאל פלסטינים שכל יום יהיה אוטובוס כזה").

 

עוד ב-Onlife:

 

לפני קצת יותר מחצי שנה חבורת נערים תקפה צעיר ערבי ברחוב פשוט משום שהיה ערבי. בחודשיים האחרונים בלבד בתחילת החודש הותקפו שני ערבים בתל אביב, וערבי נוסף בטבריה. האירועים דווחו באמצעי המדיה השונים, אך לא גררו התרגשות גדולה.

 

סטטוס התגובה של שיינדלינגר (צילום מסך)

 

ואז, פתאום, לפני יומיים, הופיעה נועה שיינדלינגר. "קולולולולולו" היא כתבה על מותם של שני טייסי מילואים בהתרסקות מסוקם. "חדשות טובות" היא קראה לזה. פחות שניים לייצג את האויב הציוני. התגובות כמובן לא איחרו לבוא, המשפחה שלה קיבלה טלפונים מאיימים, והגברת שיינדלינגר זכתה לאינסוף איחולים לבביים הנוגעים למוצאה, עיסוקה והעדפותיה המיניות.בסופו של דבר, אחרי תגובות קשות וויכוחים על פני הרשת, נסגר הפרופיל שלה על ידי פייסבוק.

 

תאוות המוות היא תופעה בזויה

אלו שני צדדים של אותו המטבע. כל עוד אנחנו חיים בחברה שמקבלת גילויי שמחה בעקבות מוות, יש לקבל אותם בשני הצדדים. מדוע הצביעות? מדוע נשמח על מותם של ילדים פלסטינים, ונתמה על שמחה של מי שרואים בחיילי צה"ל כאויבים?

 

תאוות המוות היא תופעה חברתית בזויה, תופעה שמעידה על כשל מוסרי חמור, שפעם אחר פעם מתקבל בשתיקה. עד שמישהו מביע שמחה כלפי הצד הלא נכון. אצל אנשי האוטובוס המקור לתאווה נובע משנאת האחר; אצל שיינדלינגר זוהי שנאה עצמית. שתיהן תופעות קיצון שצריך להתמודד מולן, להכיר בהשפעה שלהן על השיח.

 

כעם, סבלנו הרבה. כאומה, סבלנו לא פחות. לאור זה, היה ניתן לצפות שתגדל בנו איזו רגישות כלשהי לסבל אנושי, שנהיה אמפטיים יותר, קשובים יותר. במקום זאת, המפה הפוליטית הולכת עוד ועוד ימינה, גילויי גזענות של שרים הופכים להיות דבר שבשגרה, אבל יותר מהכל – המוות של הצד השני לא מעניין אף אחד.

במובן מסוים, הזעזוע מאמירותיה של שיינדלינגר אמור להעיד על כך שלא הכל אבד, שיש עוד מעט חסד.

 

נגד דמויות כמו שיינדילנגר לא יעזור עליהום תקשורתי

ימנים  או שמאלנים – כולם מיהרו לצאת נגד אמירותיה הבוטות של אישה קיצונית אחת שתאוות המוות גרמה לה לאבד את ראשה.

 

בפועל, הזעזוע רק מדגיש את הצביעות ועד כמה התפישה הלאומנית משתלטת עוד ועוד על השיח הציבורי. אף אחד לא חשב לגנות את אמירותיהם הבוטות של עשרות אנשים על מותם של ילדים פלסטינים, גם אלו שתקפו ערבים לא זכו לגינויים קשים מדיי.

 

אז על מה התמיהה בעצם, על כך שישנם יהודים שגדלים במדינת ישראל ולומדים לשנוא אותה? פניה של מדינת ישראל הופכים קלים מדיי לשנוא ככל שתאוות המוות מקבלת יותר ויותר לגיטימציה. משהו במצפן המוסרי של החברה קצת התעוות. כדי להעלים תגובות של דמויות קיצוניות כמו שיינדלינגר לא יעזור עליהום תקשורתי וגינויים מרחבי כל הקשת הפוליטית. צריך להעלים את אותו זרע שנאה שיושב עמוק כל כך בבסיס החברה הישראלית.

 

שיינדלינגר היא תמונת הדיוקן שלנו כחברה. חברה שעוברת מזה למעלה מעשור תהליך של השחתה מוסרית, אך מעמידה פנים שהיא עדיין יפה, חברתית, אוהבת ומקבלת. דמויות כמו שיינדלינגר מציפות מדי פעם את הכיעור שלנו כלפי מעלה, כמעין תמונת מראה הפוכה. הישראלי המכוער מעולם לא היה מכוער יותר.

תגיות