החלטתי לשתף אתכן היום דווקא בתחושות אישיות. משהו שלי: מאז כניסתי לתפקיד אני משתתפת בפורומים רבים בענייני נעמ"ת וענייני נשים בכלל. רוב הפורומים שאינם פנימיים הם כמובן על טהרת המין הגברי.

התחושה שלי כאישה, לרוב יחידה, סביב שולחן שכולו גברים, היא קודם כל אי נוחות. יש משהו מביך בהיותך אישה יחידה בחדר, וכל תנועה נבחנת בקפידה. בכל פעם שאני לוקחת את זכות הדיבור החדר כולו משתתק: נו, מה כבר יש לה להגיד. מה היא כבר יכולה לחדש שלנו.

 

תחושת הבדידות הזו  - שאין בחדר אף לא זוג עיניים אחד בלבד שאפשר להחליף איתו מבט מהיר של אהדה, של הבנה אמיתית שהיא מעבר למילים,  סוג של הבנה שקיים רק בין נשים. סוג של שותפות שבאה ממקום רך יותר, של פחות אגו ופחות טסטוסטרון.

 

ואז מגיע פתק מחבר: "יפה לך אדום". מחמאה נפלאה, באמת, לא מטרידה חלילה, לא סקסיסטית אלא חברית ומפרגנת – ואני מיד חושבת: למה באתי באדום – לא הייתי צריכה. היה עדיף שחור, לבן תכלת או כל צבע אחר, רק לא אדום. גם ככה את כל כך שונה, בולטת, לא שייכת.

 

כשאנחנו הנשים יוצאות לעולם ומנסות להיות משמעותיות בתוכו, להשפיע ולשנות, במרבית המקרים אנחנו מרגישות שפלשנו למגרש שאינו שלנו. החוקים לא נקבעו על ידינו ואנו מנסות להתאים את עצמנו. פעמים רבות אנחנו מוצאות את עצמנו מוטרדות בעניינים שוליים, בעניינים של איך במקום במה. רק כדי שקולנו יישמע, רק כדי שיתייחסו אלינו ברצינות הראויה.

 

שיעורנו, הנשים, באוכלוסיה הוא 51 אחוזים, אבל אנו מוצאות את עצמנו, לא אחת, מתנהגות במיעוט. אנו נבחנות על ידי הרוב, שבעצם אינו באמת הרוב - ובשבע עיניים.

אנחנו נדרשות להיות המצטיינות שבמצטיינות, רק כדי לשרוד במועדון שלא כל כך רוצה לקבל אותנו ולצערי פעמים רבות אנחנו מאמצות את נקודת המבט הגברית, זו ששופטת אותנו לחומרה ומאשימה אותנו במצבנו, על פיה אנחנו האחראיות להיותנו מיעוט מזהיר בכל המקומות החשובים המשפיעים והמשמעותיים.

 

אבל גם באותם רגעי בדידות מתעתעים אני תמיד מזכירה לעצמי שאסור לנו בשום אופן לאמץ את נקודת המבט הזו כי זו מניפולציה. אנחנו חייבות לזכור גם כשאין לנו שותפות שיזכירו לנו, שאנחנו שוות, שמגיע לנו, שאנחנו יפות, חכמות, מוכשרות, שאנחנו יכולות.

 

צפו בתמונות מאירוע הייד פארק נשים של אונלייף ונעמת

 

צפו בנאום המלא - הייד פארק נשים משפיעות 2013:

תגיות