"אני בדרך כלל מהצד השני של הפודיום אז תסלחו לי על ההתרגשות.ראשית,אני מבקשת מאוד להודות לכן שהזמנתן אותי להיות חלק מהערב הזה לצד נשים חזקות,משפיעות ומחוללות שינוי. אני מאמינה בכוחן של נשים וביכולות יוצאות הדופן שלהן להניע תהליכים ,אבל לא כי הן נשים, אלא כי הן רואות את הדברים אחרת.

 

כי יש להן יכולת מופלאה לעשות ג'אגלינג עם הזמן ולנהל כמה ערוצים במקביל.כי כלום לא מפחיד אותן,כי גם להיכשל זו אופציה או אפילו להצליח קצת פחות.

 

כשאני סוקרת בראשי את הנשים שהשפיעו על חיי ,יש לא מעט כאלה ולדעתי רובן אפילו אינן יודעות.יש את המעסיקה שהתראיינתי אצלה ואמרה לי את בהחלט מתאימה אבל את צעירה,לא נורא זה עובר עם הגיל. ויש את ההיא שאמרה את מכוונת גבוה מדי, או המורה בתיכון נהרייה שלא היססה להגיד "תראי,בסוף את כמו כל התלמידות שלי,תמצאי לך עבודה שלא תפריע לך לגדל את הילדים".

 

אז היום אני רוצה בעיקר להודות להן,כי אם לא הייתן כל כך מקוממות לא היה לי את הדרייב להוכיח לכן שאתן טועות.

 

האשה שלימדה אותי לחלום

במולן הייתה אישה אחרת שלימדה אותי לחלום אישה עובדת בת 40 עם שלושה ילדים ושני הורים חולים שיוצאים ונכנסים לבתי חולים,שמחליטה שכדי להתקדם בחיים היא חייבת בתוך כל הכאוס לעשות תואר אקדמי. היא נלחמה להתקבל ללימודי מנהל עסקים מה שלא הייה לה קל כי לא הייתה לה תעודת בגרות היא עבדה בבקרים,טיפלה בהוריה אחר הצהריים, למדה בערבים ובלילות הארוכים ישבה להכין שיעורים ולהתכונן לבחינות. ובין לבין כמובן בישלה, ניקתה, גיהצה, הכינה, טרחה, חיבקה ונזפה ונישקה.

 

אתם תקראו לה סופר וומן ואני קוראת לה אמא.

 

היא יושבת כאן והיא הגיעה בשביל החמש דקות האלה מנהריה.אז אני יודעת שזה לא מקורי ואולי טיפה באנלי אבל זאת האמת. אמא שלי לימדה אותי שאין דבר כזה תקרה או קיר או דלת אין מחסומים ואין חסמים.במקום שיש רצון ויש יכולת שום דבר לא באמת יכול לעמוד מנגד,רק השמים הם הגבול.כי כמו שהיא רואה את החיים ,המציאות היא רק נתוני פתיחה ואין דבר שאי אפשר לשנות וכמו שאתם יודעים באנו לשנות.

 

מבחינתה כל מה שצריך בחיים זה לחלום ולכוון גבוה ואז לצאת לדרך ולכבוש את היעדים ולהשקיע ולעבוד קשה.

 

 אז זה מה שעשיתי, אמא

 

לא נתתי שיגידו לי שאני לא יכולה, לא ויתרתי שאמרו שאין לי סיכוי,שאני אישה,שאני צעירה ומה בכלל אני מבינה,לא פחדתי מדרכים ארוכות וממאבקים קשים והיו טעויות בדרך ובטח עוד יהיו.     

 

בשנת 2010 אחרי 5 שנים בעולם התקשורת הפוליטית החלטתי שנמאס לי,שפוליטיקה זה כבר לא בשבילי. 3 שנים כדוברת הליכוד,כולל בחירות מקומיות וארציות ופריימריז

קמפיין מפלגת הגמלאים בבחירות 2006,קמפיין המילואימניקים אחרי מלחמת לבנון השנייה וכמה קמפיינים עוד אפשר בכלל לעשות.

 

יצאתי למגזר העסקי ושם מהר מאוד יצאתי מדעתי.הסתכלתי על הקירות בשיעמום מוחלט ותהיתי אם זה מה שיש לעולם הזה להציע לי. ומצד שני מה,לחזור אחורה? שוב לשחות בסחי הפוליטי,זו לא הודאה בכישלון? האם זה כל מה שאני יודעת לעשות? התפטרתי,לא יכולתי אחרת וישבתי בבית שלושה חודשים ארוכים  מטיילת עם עצמי בתוך ראשי ושואלת מה עכשיו?

 

 

 

הבנתי שהיכולת שלנו להיות מופלאות היא רק שאנחנו עושות את מה שבאמת בוער בנו מבפנים. חיפשתי את הבערה שלי,בסופו של דבר הבנתי שלחיידק הפוליטי שמקונן בי עוד לא המציאו תרופה ולאחר התלבטות ארוכה ומייגעת והשחתת המון פחדים הקמתי עסק עצמאי לייעוץ תקשורת לארגונים ציבוריים.היום כשאני גאה להיות חלק מהסטארטאפ הפוליטי המנצח של בחירות 2013 מפלגת "יש עתיד" בראשות יאיר לפיד,אני מבינה שמה שבעיקר ניצח בו זה הרוח,האמונה העמוקה שאם מספיק אנשים יבינו שצריך לשנות ושאפשר לשנות השמים הם הגבול.

 ושניה לפני סיום לצעירות שיושבות כאן הערב יש לי עצה אחת,אל תפחדו לחלום,כי מי שלא חולם לא מגיע

תודה רבה"

תגיות