לזכור ולעולם לא לשכוח. זה הסלוגן של יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שמוכתב לנו מלידה, עוקב אחרינו ודואג שההיסטוריה לא תרפה לרגע. כל שנה זה גם הזמן בו נזכרים באותם קשישים ניצולי שואה, ומוחים על העוני המחפיר שלהם. אבל דווקא היום בו ההתעסקות בזיכרון מגיעה לשיא, רק מדגיש כמה ביום יום שוכחים את אותם קשישים ניצולי השואה, וקשישים בכלל. שוכחים אותם יום יום, שעה שעה, ומפקירים אותם לגורלם.

 

עוד ב-Onlife:

 

בסינגפור קיימת תופעה מטרידה: יותר ויותר קשישים מתאבדים. החיים במדינה הובילו קשישים לבלות את שנות עבודתם בהבטחת עתיד ילדיהם, ללא פנסיה, מתוך ידיעה כי אלו ידאגו להם כשיזדקקו. אבל שינויים חברתיים ודעיכת מסורות עתיקות של כיבוד הזקנים, ושחיקת תנאי התעסוקה, שמאלצים את הילדים המבוגרים לעבוד שעות רבות, בלי יכולת או רצון לספק את צרכי הוריהם, הובילו לשינוי ביחס לקשישים.

 

 

לכך מצטרפת העובדה כי החוק בסינגפור אינו מאפשר תמיכה בקשיש שלילדיו היכולת הכלכלית לעזור לו. כך נותרים קשישים רבים שאינם רוצים להקשות על ילדיהם ובוחרים לסיים את חייהם, כמעין אקט הקרבה אחרון, או כאלו הנופלים לדיכאון ואין מי שישים לב.

 

 מזל שאצלנו זה לא ככה!

האסייאתים האלה משוגעים! מזל שאצלנו זה לא ככה. האמנם? קשישים מונים למעלה מ-50% משיעור המתאבדים כל שנה. אחד מכל חמישה ניצולי שואה ויתר על אוכל בשל מצוקה כלכלית. קשישים מותקפים כי "נסעו לאט מדי", ותוקפיהם יקבלו, לפי הסטטיסטיקות, עונש קל מן המוגדר בחוק ולא ירצו מאסר.

 

ישראל לא רחוקה מסינגפור. ישנה בעיה עם אוכלוסיית הקשישים בישראל. זו רק מתעקשת לגדול ולגדול, ואף עושה זאת בקצב כפול מזה של האוכלוסייה (על כל תינוק שנולד, שני אנשים חוגגים יום הולדת 65).

 

במקביל, שוק העבודה הולך ונעשה צעיר, ואנשים שנפלטים ממנו קרוב לגיל הפרישה לא ימצאו את דרכם חזרה. כשהקשישים הופכים לסיעודיים המצב מחמיר, כשרק זרים עושים את העבודה שאיש לא רוצה לעשות, לדאוג למי שגידלו אותנו. לכך מתווספת מדיניות רווחה מצטמצמת – והנה נמחקת אוכלוסייה שלמה.

 

הכי קל לפגוע בקשישים

קל לפגוע בקשישים. הם לא יכולים לצאת לרחוב, הם לא כותבים בלוגים או סטטוסים. הם גרים לבד לרוב, ומתביישים להיות כל כך תלויים בילדים אותם גידלו. רבות דובר על יוקר המחייה, על הקושי של הצעירים להחזיק את עצמם כלכלית. אבל איפשהו בתוך כל קולות המחאה, קולם של הקשישים לא נשמע.

 

ההון העצמי הממוצע לו נדרש קשיש עבור דיור מוגן עומד על 820 אלף ש"ח, ו-66% מהם נמצאים מעל קו העוני רק בזכות הקצבה (שתעבור כנראה קיצוץ משמעותי עת ישקע האבק על הגברת כהן). השחיקה המתמדת במעמדם מבטיחה שאף אחד לא יסתכל עליהם ביראת כבוד, מפני שהרבה מהם לא מצליחים לחיות בכבוד. אי אפשר להתפלא כשגדל דור שלא רואה בהם מקור להערצה, אלא מקור להכנסה קלה או לפריקת כעסים.

 

אף אחד לא שואל למה תקיפת קשישים היא שגרה

האווירה סביב הדיון באלימות נגד קשישים, מאפיינת מאד את השיח הישראלי. פעם בכמה זמן קשישה מותקפת בדירתה או קשיש נדחף למדרכה כי ביקש שקט. תהיה כתבה בעיתון, אולי גם במהדורה המרכזית, וכולם יצקצקו בלשונם ויאמרו כמה זה נורא. התהייה איך נוצר מצב בו תקיפת קשישים הפכה להיות דבר שבשגרה אף פעם לא עולה. אף אחד לא קורא לרפורמה במערכת החינוך, לחיזוק מדיניות הרווחה.

 

שיטת כיבוי השריפות רלוונטית יותר מתמיד. אנשים יצקצקו בלשונם ויצביעו לנתניהו, שאחראי יותר מכולם לשחיקה במדיניות הרווחה ולהפיכתם של הקשישים לכל כך חסרי ישע, או ידאגו לגדעון סער שר החינוך שעשה כל שביכולתו להבטיח שמשרד החינוך ישאר מקום בו לא ינשאו מילות גנאי כמו סובלנות.

 

נתניהו. האחראי המרכזי לשחיקה במדיניות הרווחה

 

המרקם החברתי נשחק, והאשמה מוטלת על הנוער משולל הרסן, במקום עלינו שלא עושים דבר כדי להבטיח שיגדל כשורה. בכתבה נושנה ממוסף הארץ דנו במדוזה שחיה לנצח. חוקר יפני טען שניתן, בפוטנציה, ליישם את יכולותיה לקידום חיי נצח. אולי כדאי שקודם נצליח לחיות 80-90 שנה בכבוד, ואז ננסה לחשוב מה הלאה.

תגיות