נרי ליבנה: מצאתי למי לספר בדיחות שואה
בסתיו האחרון, בזכות מלגה ללימודי גרמנית שקיבלתי ממכון גתה, שהיתי במשך חודש בברלין. מכיוון שקראתי בתחילת הביקור, בפעם השנייה, את "הברלינאי האחרון" של יורם קניוק, במשך השבוע הראשון חיפשתי נאצים מאחורי כל שיח ובברלין, בסתיו, יש הרבה מאוד שיחים. אחר כך נרגעתי. הבן שלי שמתגורר בברלין הזהיר אותי לא להשתמש בשום מקום במילה "נאצי" (השתמשנו ב"צורר") ובשום אופן לא לספר בדיחות שואה.
עוד ב Onlife:
גם המורה שלי לגרמנית, יפהפייה בעלת חזות נורדית בשם אווה, שביקשה מכל אחד מאתנו לכתוב בגרמנית בדיחה שמייצגת את ארץ המוצא שלו הזהיר אותי שלא אשתמש בבדיחות שואה. הייתה לה חברה בפריז כשלמדה ב"בוזאר" שסיפרה לה כל הזמן בדיחות שואה. "גם לא את הבדיחות על הפילים והפולקסווגן"? שאלתי. "בעיקר, לא" אמרה אווה.
בצר לי לא נותר לי אלא להשתמש באופן בלתי נשלט בבדיחות השואה (אני די מומחית לז'אנר, כמי שמצד אביה היא דור שני ומשפט אייכמן היה האירוע התרבותי המרכזי בילדותה המוקדמת) בארוחת הערב שהזמינה אותי אליה בעלת הבית שלי, רנאטה גיסה, ישישה קצוצת שיער לבן ולבושה בבז' כדרכן של הגרמניות. היא, שמתגוררת בשכונה הכי שקטה בברלין, התגלתה במהלך הביקור כמטורללת לא קטנה.
איך אתם עושים כל כך הרבה רעש?
ארוחת הערב שהתכוננתי אליה על ידי הרעבה במשך יום שלם כללה רק מה שהיא כינתה "מרק יהודי". זה היה מרק עוף צח ותפל. "אצלנו באושוויץ היו מוסיפים גם כמה קליפות תפוחי אדמה" אמרתי לה ומיד סיפרתי לה על הרופא שאמר לי, בדיוק בערב יום השואה, שלמוזלמנים לא היה חסר אשלגן כי אכלו קליפות תפוחי אדמה. "אבל הם מתו" אמרתי לו, "נכון, אבל לא היה חסר להם אשלגן" אמר רופאי לשעבר. אחר כך היא שאלה איפה גדלתי.
"אבא שלי הצליח לעלות לארץ לפני המלחמה והכיר את אימא שלי בתל אביב כשהיה בצבא הבריטי, כי רצה להילחם בצבאות של היטלר, ואחר כך הם גרו בחיפה. חוץ משתי אחיות שלו שעברו את דוקטור מנגלה (כאן, למען בעור הבערות הרחבתי קצת על הניסיונות שערך מנגלה בבני אדם והותירו את אחת מדודותי שאיבדה ארבעה ילדים באושוויץ עקרה).
רנאטה רצתה להחליף נושא ואני הייתי מאוד רעבה. "היית פעם בקיבוץ?" היא שאלה אותי ואני סיפרתי לה על הגרמנים שהגיעו למבצעי כפרה לקיבוץ גשר הזיו ועל כל שאלה ששאלו, נגיד כמה עולה כרטיס אוטובוס לנהריה, קיבלו תמיד את התשובה "ששה מיליון".
"ישראל ארץ ענקית" אמרה רנאטה ואני סתרתי את דבריה חיש קל. היא הוציאה את האטלס שהיא שומרת מאז ילדותה (מתברר שהתחביב שלה הוא קרטוגרפיה) ואני הראיתי לה את זעירותה של מדינתי. "אז איך אתם עושים כל כך הרבה רעש?" שאלה רנאטה ואני אמרתי לה "גם היטלר חשב ככה, מזל שזה לא הצליח לו". בשלב הזה קמה רנאטה והתחילה לשטוף כלים ברעש ואני עליתי לעליית הגג שבה התגוררתי ושבה, אני בטוחה, לא הוסתר אף יהודי בשואה. מאז ועד היום שעזבתי לא החלפנו בינינו מילה.





React to WordPress