כמו חץ מדויק ישר אל תוך הלב
עשר דקות אחרי חצות. היום אתה חוגג עשר שנים.
לפני עשר שנים בדיוק, בשעה אחת ושבע עשרה דקות, הפכת אותי לאימא. אחרי שעות ארוכות של צירים כואבים עם ירידות דופק ומצוקה, הבהילו אותי לחדר הניתוח כשאני מטושטשת ומפוחדת. ילדה בעצמי. לאבא שלך לא נתנו להיכנס לחדר, הסבירו לו שהניתוח דחוף וסגרו את הדלת. אני הייתי מפוחדת מכדי לומר משהו. רק שיחיה, התפללתי. רק שיהיה בסדר. אני אתן הכול. אני אעשה הכול.
משכיבים אותי, המרדים לידי, מעלים מסך מולי, הם עושים מה שהם רוצים. איש לא שואל אותי מה ואם אני רוצה. הם רציניים מדי וזה מפחיד אותי עוד יותר. אני שם וגם לא שם. הם מטפלים בגוף אבל מתעלמים מהילדה המפוחדת ששוכבת שם בתוך חדר ניתוח קר ועוד רגע תהפוך לאימא של מישהו. והיא לא יודעת. היא לא מבינה. היא רק רוצה כבר להיות אחרי, היא רק רוצה שם מישהו שיניח עליה יד מרגיעה ויבטיח לה שהכול בסדר.
הבכי שלך מפלח את השקט. פתאום יש מישהו נוסף בחדר.
הקול שלך. זר ומוכר בבת אחת. עוד לא ראיתי אותך וכבר אני מכירה את ליבך. אתה בוכה, אני רק שומעת אותך בוכה וכמהה עד כאב לראות אותך. הם לקחו אותך הצידה לבדיקה אחרי הלידה הקשה. "הוא בסדר?", אני ממלמלת מבין הדמעות.
והנה אתה לידי. קטנטן כל כך. אתה עטוף כולך ורק הפנים הקטנות שלך מציצות.
אתה מפסיק לבכות, פוקח זוג עיניים כחולות ענקיות ומביט בי. אתה מכיר אותי. אני יודעת. והלב שלי יודע. הלב שלי יודע שהגיעה העת לשלב הבא. כי עד לרגע הזה, עד לשנייה המדויקת הזו, לא ידעתי, לא העליתי על דעתי כי קיימת תחושה כזו. לא ידעתי שקיימת אהבה כזו. שאפשר לאהוב בעוצמה כזו. כי כל נים ותא בגוף שלי נשבע לך אמונים בשנייה הזו ובשנייה אחת אני ידעתי שאקפוץ מול הרכבת הכי מהירה כדי להציל אותך ואטפס על ההר הכי גבוה כדי להגיע אליך. בשנייה אחת חדרת כמו חץ מדויק ישר אל תוך הלב שלי.
ואני לא העליתי על דעתי.
כל חיוך שלך. כל התחלה חדשה. כל חיבוק שלך.
אני לא אכתוב שאני אוהבת אותך. זה יהיה פשוט מדי. זה יחטא למה שאני מרגישה אליך. אתה יצרת בי רגשות שלא ידעתי שאפשר להרגיש. הוספת מיליוני צבעים חדשים לעולם שחשבתי שאני מכירה. החדרת בי כוחות שלא חשבתי שיש בי.
לפני עשר שנים הפכת אותי לאימא שלך וניתנה לי הזכות לאחוז בתינוק הקטנטן הזה שלא האמנתי שמרשים לי לקחת מבית החולים. כל הפעמים הראשונות שלך חרוטות בתוך הלב שלי.
רק לפני רגע עמדנו בגינה ליד הבית כשאתה בזרועותיי, בערך בן עשרה חודשים, לא מבין מהו משב האוויר הזה שאתה חש בו.
"רוח", אמרתי לך וחזרתי שוב ושוב על המילה.
אתה התבוננת בי בעניין והתחלת לחזור על הצלילים. הרוח נשבה, גשם החל לרדת. ואנחנו בשלנו.
עשר שנים אחרי. הרוח הזו היא משב האוויר אותו אתה חותך כשאתה עף ונוסק אל על. מסתכל למטה מדי פעם, כדי לראות שאנחנו שם. החלומות שלך כבר לא איתנו וזה בסדר. אנחנו כאן. תמיד נהיה כאן. אתה מתחיל את העשור השני לחייך ואת מסע החיים שלך. ואנחנו איתך.
"להתמכר ללב המתפרע,לדמיון המתפקע,
לאושר הנוגע בעומק הכאב."
"אתה עוד תגלה את העולם", שר גידי גוב.
מזל טוב, ילד שלי. אני מאחלת לך שפע של כול טוב, כמו שרק אמא יכולה לאחל. אני מאחלת לך את הזכות לחיות חיים מלאים. לדעת, להכיר, לחוות, לנסות, ללמוד, לחמול, לכאוב ולהתגבר, לכאוב ולהתקדם. לאהוב. לשמוח. לעולם לא להתייאש.
שלך תמיד,
אמא





React to WordPress