ברוך השם אישה יכולה להיות טייסת קרב בצבא, ותודה לאל שהיא גם יכולה להיות קצינת מודיעין ביחידת עילית, ואם אלוקים עמה היא עשויה להיות אפילו חובלת, אבל להתקין מזוזה בצבא היא לא יכולה. פסק הלכה שהתפרסם אתמול מטעם הרבנות הצבאית, העוסק בהלכות מזוזה בצה"ל, קובע כי אין לאפשר לקצינות להתקין מזוזה.

 

עוד באון לייף:

נדמה שככל שהעולם נפתח יותר, מתקדם יותר ומאפשר יותר, כך הולכים אנשי הדת ומקצינים ומחשיכים. ובאופן מצער ומדאיג במיוחד, התהליך הזה מחלחל לצבא ומאיים להפוך לכור היתוך חומייניסטי. הדבר כנראה קורה גם עם אנשי דת איסלמיסטיים אך אין בזה כל נחמה. נהפוך הוא. קל יותר לראות את התהליכים כאשר הם מתרחשים רחוק מאיתנו, אבל כשזה קורה כאן אצלנו אנחנו מעדיפים לעצום עיניים ולא מבחינים במגמה מדירת שינה.

 

אלוהים לא רוצה אותך מפקדת שייטת

כי לא מדובר כאן על עומקה של אמונה, ולא על מה שבין אדם לאלוהיו. מדובר כאן על שליטה ורדיפה אחר כוח. בכל פעם שסוכני דת מרגישים שהעולם חותר תחתיהם ומגלה גמישות ואהבת אדם, הם חשים צורך עז לסגור אותו עלינו ולהדיר אותנו ולצמצם אותנו. והכל בשיטות של איומים והפחדות, פן זעם האל יקום עלינו. וכל שורת האיסורים המופרכת הזאת נועדה רק לשם צורך אחד, לתת כוח למי שאוסר אותם איסורים, למי שקובע מה מותר ומה אינו מותר. כי אלוהים בוודאי רוצה שאישה תפקד על שייטת, אבל שחלילה לא תתקין מזוזה.

 

 

כבר בגיל 3 הייתי זונה

עיתונאיות, נשות תקשורת ושחקניות מוחות בפרויקט מיוחד של Onlife נגד חוקי הצניעות של ילדות שפרסם הרב אבינר

 

לחצו לקריאת הטור המלא

 

ואם יורשה לי לרגע לרדת לרמה הפרקטית הפשוטה ביותר, אני אסביר איך זה עובד. ברגע שמחליטים שיש מנגנון, כל מנגנון, המנגנון הזה חייב להצדיק את קיומו. ספר ההלכה המדובר, שהוציא בין דפיו את הפסיקות הבזויות הללו, הוא תוצר של יחידה צבאית המעסיקה רבנים שתפקידם ופרנסתם מצויה בכתיבת הלכות בתחומים הייחודיים לצבא. הם חייבים להצדיק את משכורתם ולהיות יצירתיים, ולבלוט על פני קודמיהם, אז הם משתוללים. הם ישאירו חותם. חותמם עלול להיות פרימיטיבי, מפלה ומעורר דחייה, אבל חותם הנו חותם, לא? ומשכורת היא משכורת, לא?

 

ולא רק כאישה אני מתקוממת. הנה פסק הלכה דוחה לא פחות מאותו בית יוצר. על פי ספסרי הדת, שהפכו אותה למקצוע של ממש, "התפישה הרואה גויים כשקולים בזכויותיהם במדינה נוגדת את דעת תורה", או במילים פשוטות - גויים אינם זכאים לזכויות שוות במדינה. וזה נכתב במסמך של הצבא. אותו צבא שבו לוחמים דרוזים, בדואים, צ'רקסים הקריבו את חייהם. זה נכתב ללא בושה ויעבור הלאה למשפחות השכולות. זה נכתב במדינה דמוקרטית שאמורה להכיר בכל אזרחיה כשווי זכויות.

 

צביעות, התנשאות וגזענות במסגרת צה"ל

זה הרי לא חייב להיות ככה. באותה מידה יכלו פוסקי הדת לכתוב טקסטים שיש בהם מסר מקרב, מאחד, מאחה. יכלו להטיף לאחווה בין חיילים, לשוויון, לקבלת האחר. יכלו להכיר בעומס הרגשי הרב והעצום שיש בשירות הצבאי ולהציע לכל אדם להיות כתף מנחמת לאחיו הלוחם. מי שרוצה להיות מנהיג רוחני יכול להציע לציבור המאמינים שלו תוכן הומניסטי ואופטימי, אבל איכשהו רק בסרטים אנשי הדת הם באמת מקרבי לבבות.

 

קשה להפריז בעוצמת הגזענות וההתנשאות שיש באמירות הללו. הבחירה במסגרת הצבאית להפצת הרעיונות החשוכים הנה מזיקה במיוחד. כל כך מעט סולידריות נותרה כאן בארצנו. ודווקא בצבא, המקום שאמור לטשטש הבדלים, לשדר מסר היררכי אבל שוויוני, דווקא שם בוחרים הרבנים לדבר על עליונות היהודים. עם מי זה מטיב בכלל? ככה נולדת התפוררות חברתית. ולנו נשאר מעט מאוד דבק מאחד, אי אפשר עוד לדלל אותו.

 

הצביעות מכה בי בכל פעם מחדש. לחשוב איך רק לפני שבועות בודדים התבכיינו ראשי המפלגות החרדיות והש"סיות על הדרה, ועל אפליה. יאיר לפיד כונה ע"י הרב עובדיה "אשמדאי" משום שהעז להגלות אותם לאופוזיציה, הרחק מעטיני השלטון. כמה מילים נערמו על ההרחקה הזאת. מילים חלולות וצבועות מפיהם של אנשים שכל חייהם עשו ועושים הדרה ואפליה, ומחנכים לגזענות.

צבא שמאפשר מסמך כזה, הוא לא צבא העם. מוטב לו שיהפוך מהר מהר לצבא פרטי של שכירי חרב.