למה לצאת לרחובות, מה כבר ישתנה, מה כבר השתנה? אלה שאלות מצוינות. רבים מסתובבים בתחושה ששום דבר לא השתנה, אבל זה לא באמת המצב. מיום ליום אנחנו רואים כמה המחאה החברתית שינתה דברים. לא בהם, בפוליטיקאים. בנו.

 

עוד ב Onlife:

 

 

הציבור של היום הוא לא אותו ציבור של לפני 2011. ראינו את זה ממש לא מזמן, כשבנק לאומי התכוון לעשות את מה שתמיד עשה באין מפריע, למחוק חובות לנוחי דנקנר, או כשמשרד ראש הממשלה חשב שאפשר פשוט להחזיר את נתן אשל לתפקידו הקודם ולאיש לא יהיה אכפת. רק שהיום כבר אי אפשר פשוט לעשות את הדברים האלה מעל לראש שלנו. זאת השפעה ישירה של המחאה החברתית.

 

הפוליטיקאים נשארים פוליטיקאים וההבטחות נשארות ריקות

גם ההצלחה הגדולה של יאיר לפיד בבחירות היא תוצאה של המחאה. המחאה החברתית לא הייתה מכוונת מפלגתית. לפיד רכב על הגלים שלה, הציג את עצמו בתור האיש שמבין את המצוקה והולך לעשות שינוי אמיתי ומעמד הביניים האמין לו. נגמרו הבחירות ולפיד קיבל את תיק האוצר. תפקיד לא פשוט, התפקיד שהוא לקח על עצמו, אבל משמעותי מאוד, במיוחד לאור העובדה שבגלל התקציב יצאנו לבחירות. הוא ידע את זה היטב, וגם אנחנו.

 

ואז הוא מגיע לתפקיד וכפי שנוכחנו לדעת, לצערי, פעם אחר פעם בשנים האחרונות – פוליטיקאים פשוט לא עומדים בהבטחות שלהם. לפני הבחירות הם יודעים להבטיח הרים וגבעות, והיה כאן ציבור שלם שבאמת היה צמא לשינוי, שבאמת היה זקוק למנהיגים שישמעו אותו, שיקשיבו לו, לבעיות ולקשיים. ויאיר לפיד ידע להגיד את כל הדברים הנכונים לפני הבחירות, ועד היום יודע לכתוב יפה בפייסבוק, אבל אין בזה שום דבר ממשי. ברגע האמת – אין לו את האומץ ואת החזון.

 

כשהוא נדרש לקבל החלטות קשות, שר האוצר לא מסוגל לעשות את המהלכים שהציבור מצפה ממנו לעשות: ללכת לכיסים העמוקים של הטייקונים, לתקן את העוול החברתי. איכשהו קורה שגם הפעם – הציבור אמור לשלם את המחיר. אנחנו מזכירים שעל נושא התקציב הלכנו בכלל לבחירות, ובסופו של דבר, התקציב שקיבלנו השבוע – הוא הרבה יותר גרוע. איך זה יכול להיות? איך הגיוני שרק נדפקנו יותר, ומי שמיצב את עצמו בתור הדון קישוט של הציבור הוא זה שדופק אותנו?

 

ברגע האמת - אין לו את האומץ והחזון. יאיר לפיד

 

הפוליטיקאים לא השתנו. עם כל הכבוד ל"פוליטיקה חדשה" ופוסטים מוצלחים בפייסבוק וריקי כהן – הפוליטיקאים נשארים פוליטיקאים וההבטחות נשארות ריקות. אבל אנחנו, אנחנו כן השתנינו. היה כאן עם ששרוי בתרדמת, לא יודע שום דבר על התהליכים שקורים הרחק מעיניו, על עסקאות מפוקפקות של מכירת משאבי טבע ומחיקת חובות מתחת לשטיח, על מיסי חברות שיורדים בזמן שהמיסים שלנו עולים, ואנחנו שתקנו. לא ידענו ולא רצינו לדעת. והיום הציבור הוא אחר. הוא מודע, הוא מתעניין, הוא מעורב, הוא מבין יותר, הוא מודע לכוח שלו. כשיצאנו לפני שנתיים עם אוהלים לרחוב לא ידענו יותר מדי, זה היה פרק ספונטני מאד, של התפרצות רגשית. אבל מאז התבגרנו מאד, כולנו.

 

כשאין ברירה - יוצאים ומוחים

אז עכשיו המחאה מתעוררת מחדש. ידענו שהנושא של התקציב הולך לעורר הדים, כבר אפשר היה להרגיש את זה נבנה, והשבוע הייתה התפרצות זעם והיא מוצדקת מאין כמוה. זה היה הרגע הנכון לפתוח את האירוע של ההפגנה, ורואים את ההיענות. כי לציבור פשוט נמאס, נמאס לו שדורכים עליו ומשקרים לו ופוגעים לו בכיס, וכן, גוזלים לו את משאבי הטבע כמו שמנסים לעשות עכשיו עם ייצוא הגז. זה משהו שנוגע בחיים של כל אחד מאיתנו. ואין ברירה, לאף אחד או אחת אין את הפריבילגיה להישאר בבית. המשמעות של לא לקום ולמחות תורגש היטב: מעמד ביניים שהופך להיות העני, העניים שהולכים ונהיים עניים יותר ויותר. וכשאין ברירה – יוצאים ומוחים.

 

הרבה אנשים אוהבים לנזוף באלה שלא יוצאים מהבית, להגיד להם להפסיק לראות "האח הגדול" כי זה מעוור אותם. אני דווקא מבינה את ההתמכרות לריאליטי. לי אין טלוויזיה, אבל אני יכולה להבין את הצורך באסקפיזם. יש כל כך הרבה דברים לברוח מהם במציאות שאנחנו חיים בה, שאני יכולה להבין את ההנאה שבצלילה לתוך חיים של אחרים, למציאות מקבילה, שבה החשבונות והחובות לא יושבים לנו על הראש. אבל לפעמים צריך להפסיק רגע לברוח, ולנסות לייצר מציאות שלא צריך לברוח ממנה. לפעמים צריך לקום ולהילחם.

 

  • הכותבת היא ממארגנות ההפגנה במוצאי שבת, 11.5, בשעה 20:30 בכיכר הבימה בתל אביב

לעמוד האירוע בפייסבוק

תגיות