אבל אמא, אני באמצע משהו!
"אני צריכה את העזרה שלך", אני אומרת לנסיכה היקרה שלי. ברור, אמא, היא משיבה לי. היא תגיע, זה יקרה, לא ברור הרגע המדויק, אבל הוא יגיע. היא ממשיכה בשלה, בשלב מסוים במהלך היום, תמיד יגיע הרגע בו הילדים ימתינו שנשכח את מה שביקשנו מהם. לסדר את החדר, לנקות את פינת האוכל אחרי שאכלו בה, לראות למה הקטנטן כועס בחדר השני כשאני בדיוק באמצע משהו, לזרוק את האשפה. המטלות הקטנות היומיומיות.
אני קוראת לה שוב, הפעם בטון קצר יותר. כן, אמא, אני מגיעה.
בפעם הרביעית היא אכן מגיעה, אני כבר כועסת. גם היא. מכאן, המדרון כבר חלקלק למדי, הדרך למטה קלה מדי והיעד הסופי מגיע מבלי שנבחין בו ולעיתים על אף.
את לא תתעלמי כשאני קוראת לך, אני אומרת לה. אבל אמא, העיניים הירוקות רושפות לעברי. אמרתי לך שאני מגיעה עוד מעט והייתי באמצע משהו! את הפרעת לי באמצע משהו חשוב!
אבל אני צריכה ממך עזרה!
אני לא רוצה לעזור עכשיו, אני אעזור אחר כך. אמרתי לך, אני באמצע משהו חשוב
אבל אני צריכה שתעזרי לי עכשיו!
למה אני לא יכולה לעזור לך עוד חמש דקות?
כי זה לא יהיה חמש דקות. אני יודעת את זה וגם היא, אבל כשהיא מנסחת את הדברים בצורה הזו, זה נשמע אחרת. כי שתינו יודעת שאף אחת לא תביט בשעון ותספור את הדקות החולפות, כי זו רק דרך למשוך את הזמן. אז אני פותחת את מאגר הסבלנות שנמצא איתי לשעת חירום ומוציאה כמות נדיבה, לוקחת נשימה עמוקה ומנסה להסביר לה שהאח הקטן שלה כבר עייף וצריך כבר להיכנס לאמבטיה ולאכול והקטנה רוצה אותי דווקא עכשיו ואין מי שישחק איתה כרגע כי הבכור לא בבית, אז היא בוכה כי היא רוצה רק על הידיים. האוכל עדיין לא מוכן ותכף צריך לשפוך את המים הרותחים של הפסטה לכיור ואני לא רוצה את הקטנטונת לידי כדי שלא תכווה. אבא חוזר הביתה מאוחר ולכן, אני מסבירה לה, אני צריכה אותך עכשיו ולא עוד חמש דקות.
אבל היא כבר לא איתי. היא שינתה סטטוס ועכשיו היא כועסת. פגעו לה בזכויות, לא התחשבו בה, לא ראו אותה בכל הסיטואציה הזו. אבל מה איתי? היא שואלת. גם אני צריכה דברים ואני כרגע באמצע משהו!
אחת, שתיים, שלוש. אני סופרת בשקט. מודה לה על העזרה ושולחת אותה לחשוב על השיחה הזו במקום בו כל ילד אמור לארגן מחדש את מחשבותיו ולצאת עם בייגלה של מלאך מעל לראשו. החדר.
את אף פעם לא מתחשבת בי! היא מספיקה לסנן לעברי לפני שהיא הולכת. זה הזמן לגשת אליה, להעמיד אותה על טעותה, להסביר לה שלעיתים צריך להרים את הראש ולהתבונן לצדדים ולראות את יתר האנשים שחיים סביבך, כי אין ברירה וצריך גם לעזור כשפחות מתאים. כי ככה זה. אתה חי בתוך משפחה וצריך לתרום את חלקך גם כשבדיוק באותה השנייה אתה באמצע משהו.
אבל הקטנטן מתחיל כבר לאבד את זה. הוא עייף מדי. והפיצפונת בוכה והפסטה כבר צועקת הצילו. אז אני צוללת חזרה אל תוך הערב, שופכת את המים של הפסטה ומרחיקה תוך כדי את הפיצפונת, רצה אל האמבטיה לבדוק אם הקטנטן התפשט (הוא לא), מכניסה כבר את שני הקטנים למקלחת וקוראת לנסיכה הכועסת להתקלח.אין ספק שהיא כבר התעשתה.
לא רוצה. התשובה לא מאחרת להגיע. אני פשוט לא רוצה.
הנה את בפינה, הנה נדחקת לשם והדרך היחידה להימלט משם היא על ידי מעשה קיצוני.
אחת. שתיים.שלוש.
זמן המקלחת הוא עכשיו, אני מסבירה לה. ומי שלא נכנס למקלחת עכשיו, לא מתקלח היום בכלל. אחרי שתי דקות מופיע בחדר האמבטיה פרצוף לא מרוצה. היא מתקלחת, היא אוכלת, היא הולכת למיטה. היא מבינה, אבל לא יודעת לתקן. כי היא ראתה איך רצתי, היא הבינה כמה נזקקתי לה, היא הבינה שיכלה לנהוג אחרת אבל פשוט לא הצליחה. ומהנקודה הזו זה פשוט יצא לה עוד יותר רע. כי היא התכוונה, היא באמת התכוונה שזה ייצא טוב ואני אבין אותה, אחכה רק חמש דקות ואז היא היתה עוזרת לי ואני הייתי משבחת אותה כמו שהיא אוהבת. אבל הכול יצא לה הפוך ועקום ועכשיו היא במיטה וכמה שהיה לה רע הערב. אוף.
הקטנטן כבר נרדם, הפיצפונת עם אבא בסלון. הנסיכה שוכבת במיטה. ערה. שקטה. עצובה.
אני ניגשת אל המיטה ויושבת לידה. שתינו שותקות. היא שולחת אלי יד מגששת. סליחה אמא, היא אומרת לי, סליחה שלא עזרתי לך. אני יודעת שאכזבתי אותך.
אני נוטלת את ידה. כן, אני כעסתי עליך מאוד. נכון, רציתי מאוד את עזרתך והרגשתי שאת לא רואה עד כמה. אני רואה דמעה. ועוד אחת. לו היתה לה מכונת זמן, זה היה הרגע שהיתה לוחצת על הכפתור ומתקנת את הכול.
אני מתכופפת לעברה, מלטפת את השיער הארוך ולוחשת בשקט - "זה בסדר לא להיות טובה כל הזמן. גם אבא ואמא לא טובים כל הזמן". אז עשית, אז פישלת, תלמדי מזה הלאה, תרימי ראש ותמשיכי. קחי מזה את הלקח. קחי מזה את הרצון לשנות. נשמי עמוק והבטיחי לעצמך שבפעם הבאה תנסי לנהוג אחרת.
כי זה בסדר לא להיות טובה כל הזמן.
והיא מחייכת. עכשיו היא יכולה להיפרד מהיום ולעצום עיניים. מבטיחה לעצמה הבטחות. חלקן יקוימו, חלקן לא. אני מקווה שמשהו מהשיחה הזו ישאר בה.
אני יוצאת מן החדר, מכינה ארוחת ערב לי ולחצי ומתיישבת לרגע על הספה. הדלת נפתחת והבכור מגיח פנימה אחרי בילוי עם חברים, אומר שלום מהיר וממהר אל המטבח. אבל אמא!, אני שומעת את הקול המאוכזב, למה רק פסטה! מה איתי?





React to WordPress