נדמה שאין בכל רחבי הארץ מי שלא נתנו דעתן/ם על הרצף הטראגי של מקרי המוות האחרונים של פעוטות ותינוקות, אשר נשכחו ברכב בחום על ידי מי מהוריהם, מקרים שהקרבה הכרונולוגית להתרחשותם, מגבירה את החשד כי אין מדובר בצירוף מקרים ואנו עומדים בפני סוג של 'תופעה' מזעזעת שסיבותיה עימה.

יחד עם כל ההורים במדינתנו (כך אני מקווה) הצליחו המקרים האחרונים הללו לערער גם אותי ואת תחושת השליטה והביטחון העצמי שלי, בכל מה שקשור לתודעת האחריות שלי על בתי הקטנה.

 

עוד באון לייף:

שתי תובנות מרכזיות, אחת מעשית והשנייה רגשית משהו,  עלו בי כתוצאה מאין ספור תהיות, שיחות עם חברות וחברים הורים, קריאת מאמרים ברשת ואפילו חלומות שהגיעו בעקבות האירועים הנוראיים הללו מהשבוע שעבר. הרי הן לפניכן:
 

הצעה לפעולה

בשבועיים האחרונים, מלבד הדיון הציבורי בדבר האשמה והאחריות, העידן הסלולארי שיש הסוברים כי הוא בכלל האשם האמתי (סלחו לי אבל אני לא מקבלת את זה) היות והוא גוזל את תשומת ליבם העיקרית של ההורים, הועלו אל הנייר, אל האוויר ואל הרשת החברתית לא מעט רעיונות לפתרונות, חלקם מעשים וחלקם פחות, כיצד ניתן אולי לנסות ולמנוע את האסון הבא. יש אשר הציעו טכנולוגיות מפותחות, אשר חלקן כבר קיימות בשוק וניתן אולי לחייב אותן על ידי הרשויות להתקנה ברכבים, אפליקציות סלולאריות ועוד טיפים שנועדו להזכיר לנו כיצד לא לשכוח חלק מעצמך בחום באוטו סגור.

בשורות הבאות, אני מבקשת להציע עוד רעיון אחד קטן, אולי טרחני מעט עבור מי מהאנשים ועבור אחרים מבורך או מובן מאליו, רעיון שוודאי יהיו מי שיתנגדו לו, אבל ייתכן אולי והוא יכול להציל חיים. אני מזהירה כי הרעיון בשלב זה אינו מלוטש דיו והוא וודאי זקוק לליטוש מסוים, אבל רוח הדברים ברורה ופשוטה.

הפלא ופלא – אין מדובר דווקא בטכנולוגיה יקרה ומתוחכמת  והפעם גם לא בצעד שההורים צריכים לנקוט (ללא קשר לכך שאחריותם לבטיחות ושלום ילדיהם באחזקתם  היא בלעדית והמובנת מאליה!!).

ההצעה שלי מדברת דווקא אל אוכלוסיית הגננות והסייעות בגנים. אותן דמויות חשובות וערכיות אשר מבלות עם הילדים שלנו זמן רב במהלך היום, לעיתים אף יותר מאשר ההורים עצמם.

בישראל קרוב למיליון ילדים מהגילאים חצי שנה עד חמש. רובם הגדול לומדים בעשרות אלפי גני ילדים הפזורים מצפון עד דרום.

מבלי להיבהל ומבלי חלילה לקשור ולכרוך את הדבר לאחריות פלילית, טוב היה אולי אם היה קיים נוהל או הנחיה כי על כל גננת או סייעת בגן ילדים להתקשר באופן יזום להוריו של תינוק, פעוט או ילד אשר מאחר אל הגן בואו נאמר, למעלה משעה או נניח שעתיים. סבב טלפוני שכזה, אשר ייתכן ויכיל בממוצע שלושה-ארבעה חיוגים שונים, יכול להציל חיים. לא מזמן שמעתי על גן ילדים פרטי במרכז הארץ בו קיים הנוהל הזה ובמקרה אחד הוא עזר פיסית להורה שילדו ניקלע למצוקה מסוימת ולא היה לו איך ליצור אתו קשר.

גם אם לשמחת כולם המקרה הזה לא נגמר באסון, הייתה זו הגננת הערנית אשר תרמה לסיומה המוצלח של הסיטואציה המלחיצה והמאיימת.
נוהל כזה לא קיים היום באופן רשמי ברובם הגדול של גני הילדים, הפרטיים והציבוריים בארץ.

בגן שלנו למשל, המשתייך לרשת הגנים של ויצ"ו (בפיקוח משרד התמ"ת, החינוך והבריאות) אין חובה ליצור קשר עם המשפחה, אלא רק אחרי יומיים שהילד/ה נעדרים מהגן.

גם אני, עם יד על הלב, מודיעה לגן רק כאשר מדובר במחלה שמתארכת לה מעבר ליממה לא עלינו.

חשוב להבהיר שוב כי אין מדובר בהסרת האחריות ההורית. עלינו כהורים לעשות הכל כדי שסיטואציות כאלו לא ישנו שוב. מעבר למובן מאליו, ישנן טקטיקות מעשיות רבות שהציעו מומחים שונים לבטיחות התנהגותית ומומלץ להתעדכן בהן. מדובר בעוד מנגנון בטיחות, פעולה פשוטה יחסית של גורם מוכר ואחראי אשר יכולה, ללא מאמץ רב, להקטין מקרים שכאלו ומקרים דומים להם.
אני תקווה כי אולי מישהו בוועדה למען זכויות הילד בכנסת או במועצה לשלום הילד, ירים את הכפפה.
 

הצעה למחשבה

מאז ששירה נולדה, יש לי נוהג קפדני, אינסטינקטיבי כמעט ודיי מנג'ז (יש לי כמה כאלה, אבל חייבת להתמקד..) לוודא שהילדה שלי הגיעה למחוז חפצה (או חפצי במקרים מסוימים אם אני רוצה לדייק) אם לא אני זו שמביאה אותה לשם. כן,כן גם כאשר אביה היקר והאחראי(!) מביא אותה בבוקר לגן. אני תמיד מוצאת דרך – לעיתים ישירה ולעיתים סמי אגבית – לדעת שהגיעה, ישבה לאכול והכל בסדר. זה היה מאז ומעולם ולא קשור לשום מקרה דוגמת נשוא הדיון. לעיתים הסיפור הזה גרר קצת מתח נוסח: "לא סומכים עלי במשפחה הזאת?", אבל עם הזמן למד להבין לליבי וליישר עמי קו. אחרי השבוע האחרון – אני חושבת שהוא אפילו חש איתו יותר בנוח, מה גם שהדבר כבר 'עטוף' באריזה של הרגל ואין כאן משום הסקת מסקנות אד הוק, המערערת על שיקול דעתו ואחריותו.

את הנוהג הזה ירשתי כנראה מאימי, שעד היום מנהלת נוהג דומה איתי ודיי דומה עם נכדתה האהובה. לרוב זה מעצבן אותי, גורם לי לטעון בפניה שהיא נודניקית ואפילו מעליבה אותי בזה שאינה סומכת עלי וכו' וכו'.
מאז קרה המקרה האחרון, נפל לי ז'יטון בראש.

מהשבוע אני ממש מברכת, גם אם לא מראה זאת, על כל הודעת טקסט שאני מקבלת מאמא ואבא שלי, שמבקשים לבצע עוד מעגל אבטחה פולני לשלומה של בתי/נכדתם. מסתבר כי כולנו, אחרוני ההורים הנורמטיביים (אם יש באמת דבר כזה) זקוקים לפעמים לסוג של בקרת איכות. ו..."סוג של".. זה דבר חשוב. לא ברמה של הצקה טורדנית, לא כל חצי שעה ולא להגיע למצב שהורה צעיר מגיע לשלב שאינו סומך על עצמו ועל תפקודו ההורי. אבל מאז המקרה האחרון, הפסקתי להתרעם על הוריי כשהם עורכים לי 'מערופים' טלפוניים בבוקר לבדיקת נוכחות יומית. סביר להניח אגב, שזה יעבור לי בקרוב. אבל בינתיים לפחות, אני מקווה שימשיכו..

תגיות