כשאני צועדת בבוקר החיים צועדים לכיוון השני
שש וחצי בבוקר ואני צועדת. מכנסי טרנינג, חולצה לא חיננית, כובע טיפשי ורוד עם שוליים רחבים שנקנה פעם בצ'יינה טאון בקנדה. אני צועדת כי יש לי צלוליטיס ושמנתי וכי צריך לעשות ספורט. אני צועדת כי בבית יש מבוגר נוסף שלא ממהר לעבודה וכי לילדים יש אייפד ואייפון וווי שמעסיקים אותם.
אני צועדת לכיוון המרכז. על אותה המדרכה, רק בכיוון השני, הולכים העובדים של בית האבות הסיעודי שנמצא ביציאה מהעיר. ראשונה אני חולפת על פניה של אישה מבוגרת, ממוצא רוסי, שהולכת לאט, לאט בצעדים קטנים, ראשה מושפל. אני לא רואה את העיניים שלה. היא מסתכלת למטה.
כעבור דקה או שתיים חולפים על פני שני צעירים דוברי ערבית. אולי בני שמונה עשרה, דקים ותמירים, לבושים בג'ינס וגופיות לבנות. הם מדברים ביניהם, דיבורם קולח ומהיר, פתאום הם צוחקים.
האחרונה שבה אני נתקלת היא אישה נמוכה, רזה, עיניה מלוכסנות. היא נועלת נעלי ספורט, הליכתה מהירה. יש לה שיער חלק אסוף בקוקו שחור. אולי בת עשרים, אולי בת ארבעים, אין לי מושג.
והם כולם, כל החולפים, אוחזים בשקיות ניילון. וידיות השקיות לוחצות על האצבעות ומתחככות בכרית כף היד. וכשתונח השקית וכף היד תשתחרר ממשקלה יישארו בה, לדקה או שתיים, שבילים לבנים שהדם שנדחק לפינות האצבעות פילס. ומהשקית תצאנה נעליים נוחות או קופסת אוכל, תצא שגרת עבודה במקום בו אין מכונת קפה ואין קפסולות שעומדות לבחירה על פי חוזקן.
ואני חולפת על פניהם ואני מתביישת. מתביישת בצעדה הזאת שלי שכולה אומרת "אני", בנעלי הספורט הממותגות שכל מטרתן להקל על הצועד ולהפוך את הצעידה לחוויה, בכובע הורוד המטופש שנועד למנוע מהעור להזדקן.
אני בטוחה שהם מסתכלים עלי. וככה, עמוק בלב, הם מחייכים. צוחקים מהאישה הזאת שכל כך מתאמצת. שכל צעידתה היא מאבק עיקש בגיל ובגנטיקה ובזמן. אולי הם עלו עלי, דווקא הם? יודעים שאין לי מושג, שאני צועדת למען מטרה אבל לא לעבר. יודעים על החיים משהו שאני כל כך מתאמצת לא.
הם עובדים.
מגבירים את קצב צעידתם מפני שכרטיס העובד צריך להיות מוחתם בשעה מסוימת בזמן שאני מגבירה את קצב צעידתי כי ענת הראל כתבה פעם באיזה בלוג שצריך להוציא את הגוף מהמקום שבו נוח לו.
הם עובדים.
הידיים שלהם נוגעות, יום יום, בזקנה ובחוסר אונים ובחולשה, בכל המקומות שאני, מקסימום, נוגעת בהם דרך עמודי עיתון "הארץ".
הם עובדים.
המשקולות שלהם הם בני אדם אמיתיים שצריך להרים למקלחת, לא צינורות מתכת עם גלגלים שעליהם כתוב מספר.
הם מסייעים לרופאים והאחיות ואני חושבת על שלוש אחיות, חתיכת מטומטמת מתנשאת שמנסה כל הזמן לחבר את המחזאים האהובים עליה למציאות ולהרגיש חכמה שהיא יודעת, שהיא מסוגלת להשליך, שהיא מכירה את המילה שיח.
והם ממשיכים ללכת ואני ממשיכה לצעוד.
קצת מקנאה. הם, לפחות, יודעים לאן.





React to WordPress