כמה פעמים יצא לכם לשמוע את המשפט הזה "זו לא את, זה אני"?
אני מניחה שדיי הרבה.
תמיד ידעתי שאהבות ראשונות זה דבר מורכב, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה.
שמי ליהי צוברי, בת 24, סטודנטית לתקשורת וקולנוע, והשונות שזורה במהלך חיי מאז שאני זוכרת את עצמי. בתור ילדה, נערה, וכיום בחורה המרותקת לכיסא גלגלים ממונע, שוני בעבורי הוא מעיין איבר נוסף בגופי. לכל מקום אליו אני הולכת, הוא מתלווה אליי.
בבלוג הזה הייתי שמחה להביא זווית ראייה אחרת על הדברים, להציג ששוני הוא עניין של הסתכלות ולהראות שבמבט שני כל אדם הוא בעצם אחר ושונה, ושלמעשה החברה בוחרת לקטלג אנשים במשבצות.
ברצוני לחלוק אתכם את אחד הרגעים שהכי נחקקו בזיכרוני. זה היה לפני 12 שנים בתנועת הנוער בה לקחתי חלק.
סמוקה, נרגשת ומלאת חששות, בלב פועם, סיפרתי לחברתי היקרה תמר כי אני חוששת שהתאהבתי באחד מהמדריכים בתנועת הנוער. תמר ההמומה התקשתה להאמין למשמע אוזניה. ראיתי בעיניה את ניצוץ הרחמים למשמע דבריי. הרי אף אדם שפוי לא ירצה להיות חבר של נערה בעלת מוגבלות, כך לפחות האמנתי באותה תקופה. אך יחד עם זאת, ראיתי כי הסקרנות גוברת עליה, והיא ניסתה למשוך אותי בלשוני כדי לדעת במי מדובר. משהו בי אמר לי שעדיף שלא אפתח בדברים, כי אני אכנס למערבולת שלא אוכל לצאת ממנה מעצם הוידוי; אך התלהבותה הבלתי-נדלית והסקרנות שבעיניה טשטשו את דעתי. בעיניים מושפלות התוודיתי בפניה כי מדובר בדוד, אחד מהמתנדבים החדשים שהצטרפו לתנועה לא מזמן. ידעתי כי לדעתה, אין לי כמעט סיכוי. ואף על פי כן, דחף בלתי נשלט גרם לי לשאול אותה אם כדאי לי להצהיר על אהבתי.
למשמע כוונותיי אלו, זעה תמר באי-נוחות במקומה. כמובן שהיא ניסתה להסתיר זאת, אך ללא הצלחה. לאחר דקות מספר של מבוכה, הציעה תמר את עזרתה.הציעה לדבר אתו בשמי, וכך לגשש ולהבין לאן הרוח נושבת.
היום, בדיעבד, אני מבינה כי הצעתה נבעה מרצון למנוע ממני מבוכת-יתר, בעצם היכנסי למבוי סתום, ולמנוע מאותו בחור יקר פרשיה שלא נהוגה בחברה בה הוא גדל. עצם הרצון שלה לסייע לי, ועקב כך לעמוד בסיטואציה לא פשוטה, חימם את ליבי. לרגע קט אף האמנתי שאולי לאהבתי יש סיכוי.
מתוחה מאד, עמדתי בפתחו של הבניין, מחכה למוצא פיה של תמר.
לאחר כמחצית השעה, ראיתי אותה רצה, מתנשפת, לכיווני. תוך שהיא מנסה להסדיר את נשימתה, אמרה לי תמר כי דוד לא הבין כלום מדבריה, וכי הוא מבקש לדבר איתי. המומה מההתפתחויות הבלתי-צפויות ביקשתי, כמעט התחננתי, שהיא תישאר איתי בזמן שאני מדברת אתו. ידעתי שאני עלולה לבלוע את הלשון ולא להגיד דבר.
שתי דקות לאחר מכן, זמן שהיה נראה לי כנצח, ראיתי אותו פוסע לכיווננו. בלב פועם ובבטן מלאה פרפרים, ניסיתי להסדיר את נשימתי, ולהקנות לפניי ארשת של רוגע. סימנתי לו בהינד ראש לכיוון הספסל. הוא לא היה צריך לומר דבר כדי שאבחין שאינו מבין במה מדובר, ולמה אנחנו כל כך רציניות ושקולות. בשפתיים רועדות מהתרגשות, פתחתי בדברים.
עוד לא הספקתי להגיע ללב העניין, קמה תמר בפתאומיות, ואמרה כי היא נזכרה שיש לה משהו לעשות. כך נותרתי לבדי, אל מול הפחד הגדול ביותר שלי: הדחייה. הבנתי שאם לא אעשה את זה באותו רגע ? לא אעשה זאת בכלל. בחשש גובר והולך, התחלתי להתוודות מה הם רגשותיי כלפיו. תוך ששמעתי את עצמי מדברת, הבנתי היטב כי אין לשיחה הזאת שום תכלית, אבל כבר לא יכולתי לסגת.
דוד ההמום והמבוהל לא ידע איפה לשים את עצמו. הרגשתי שהוא רוצה שהאדמה תפצה את פיה ותבלע אותו. אף על פי כן, עם כל העדינות והרגישות בעולם, הוא הסביר לי כי שנינו צעירים מדי, וכי אין זה נהוג בחברה הדתית להיות בקשר רומנטי בגיל צעיר.
למרות כל דבריו היפים, ידעתי בתוך תוכי כי אין מדובר רק בגילנו הצעיר, אלא בעצם היותי מרותקת לכיסא גלגלים ונחשבת לאדם "לא נורמטיבי" בחברה. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה חשתי בשונות שלי, והתחוור לי שלא משנה מה אעשה, היא תגביל אותי ותציב מעל ראשי תקרת זכוכית בלתי ניתנת לחדירה.
חשוב לי לציין כי הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי רק השמות שונו מרצון לשמור על פרטיות הנוגעים בדבר. זהו רק סיפור אחד מני רבים שחוויתי על בשרי, בו אני מראה לכם ששוני מגיע בצבעים רבים ומגוונים, וניתן להסתכל עליו מזוויות רבות.
תמשיכו לעקוב, מבטיחה שהמקרה הבא יביא עמו זווית ראייה נוספת ומעניינת.
שלכם,
ליהי
תגיות