אחת הפרשות שמסעירות את ארה"ב בחודש האחרון מסרבת לגווע. בתחילת החודש (אוגוסט) נחטפה האנה אנדרסון, נערה אמריקאית בת 16, על ידי ג'יימס לי דימאג'יו, חבר קרוב של אבי המשפחה כבן 40. דימאג'יו חטף את אנדרסון אחרי שרצח את אמה (44) ואת אחיה הקטן בן ה- 8. גופות השניים נמצאו בביתו של דימאג'יו בקליפורניה, וה – FBI  פצח במצוד אחרי דימאג'יו והאנה. ב- 10.8 אותרו השניים, אחרי שרוכבי סוסים זיהו אותם באזור לא מיושב במרכז איידהו והודיעו לכוחות הביטחון. דימאג'יו נורה ומת, ואנדרסון שוחררה והועברה לבית חולים.

 

על פי הדיווחים, דימאג'יו תכנן את הרצח והחטיפה מראש ואף קנה מבעוד מועד ציוד מחנאות, ויש הטוענים כי המניע היה ההתאהבות שלו בהאנה. אחת מחברותיה סיפרה כי הוא אמר בעבר כי הוא מאוהב בה, ואנדרסון עצמה אף דיווחה כי דימאג'יו ציין בפניה בעבר כי הוא נמשך אליה.

 

עוד ב Onlife:

 

האם אנדרסון באמת נחטפה?

יומיים אחרי ששוחררה עלתה האנה אנדרסון לרשת והחלה לענות לשאלות הגולשים ב-ask.fm. אנדרסון שיתפה את הגולשים בחוויות שעברה, דיברה על ההתמודדות עם מותם של אמה ואחיה וסיפרה כי דימאג'יו איים להרוג אותה אם תברח. בנוסף, אנדרסון אף נשאלה שאלות רגילות של מתבגרים וענתה גם עליהן, כמו שאלות על מוזיקה (ג'סטין ביבר) או על הצבע האהוב עליה (ורוד). אחד הגולשים ביקש ממנה להעלות תמונה של עצמה, והיא העלתה תמונה שלה מחייכת.

 

מהר מאד התחילו גורמים שונים במדיה, החברתית והרגילה, להעלות ספקות באשר למצבה של האנה אנדרסון וחלקה בפרשה. עלייתה לרשת, העובדה שחייכה, אפילו העובדה שהיא העלתה תמונות לאינסטגרם ושהיא מרחה לק על הציפורניים – כל אלה שימשו עדות עבור רבים כי למעשה האנה לא נחטפה כלל. לטענת גולשים ואנשי תקשורת רבים, ההתנהגויות האלה אינן הולמות מישהי שחוותה טראומה בסדר גודל כזה. פתאום כולם גם נזכרו שאחד מהרוכבים שזיהו אותה ציין שהיא לא נראתה במצוקה. תודה לך, דוק.

 

ככה לא נראית קורבן, גברת. הצילום העצמי של האנה אנדרסון שהיא העלתה ל ask.fm

 

קשה לומר שזה מפתיע, ממגוון סיבות. ראשית, משום שכמעט תמיד עולה לנו בראש האייקון הקלישאתי של הקורבן, ואנחנו מצפים לראות נערה מסוגרת, מקופלת בפינה, ממררת בבכי בתנוחה עוברית. מי שלא נוהגת כך, הרי שאינה קורבן, זה ידוע. אולי לא כולנו רופאים אבל אין לנו ספק שאנחנו יודעים לאבחן פוסט טראומה, וככה זה לא נראה, את זה אנחנו יודעים. אף אחד לא שואל את עצמו האם אין משהו סביר בעובדה שנערה בת 16 בשנת 2013, שגדלה בתוך מציאות שבה הכל משותף ברשת ובאופן מיידי, תבחר דווקא בדרך הזאת לבטא את מה שעובר עליה. למרות שאנשי מקצוע טוענים שזה רק טבעי, לנו קצת קשה לקבל. לא, זה חשוד מאד, למה היא בכלל מחייכת? למה היא לא בוכה?

 

השלב השני בתהליך כזה מגיע עכשיו, וגם הוא נפוץ מדי, בעיקר כשמדובר בנשים: האשמת הקורבן. אז בעצם, אם אנדרסון לא נחטפה, מה חלקה בפרשה? אנחנו כבר רגילים להאשים ילדות ונערות בכל אקט שגבר שאולי חשק בהן עשה להן, אז למה לא במקרה הזה? והנה, שבועיים וחצי אחרי, ואנדרסון זוכה לכינוי "לוליטה", כדי ללמדנו שמדובר בנערה פתיינית, שבלבלה את הגבר המבוגר והמסכן, גרמה לו לרצוח את משפחתה ולברוח יחד איתה, ועכשיו הקורבן שלה שילם בחייו.

 

או שאת פתיינית או שאת קורבן מסכן וחייך נהרסו

ראשית ולמען הסר ספק, רשויות החוק מבהירות שהאנה נחטפה והיא קורבן לכל דבר, ואין לה חלק פעיל במה שקרה לה או למשפחתה. אבל למה, לעזאזל, אנחנו תמיד מניחים שאם גבר מבצע פשע ואיפשהו קיים הטיעון שהדבר קשור לאישה שהוא חושק בה – האצבע תמיד מופנית כלפי האישה, אפילו אם היא עצמה הקורבן? באיזה עוד פשע אחר קיים הנוהג המטומטם הזה?

 

שנית, יום אחד נצטרך לשים סוף לשימוש הקלוקל בשם לוליטה. או לפחות לחייב את כל מי שמשתמש בו לקרוא את הספר, ואם הוא לגמרי אידיוט – לקרוא גם את הניתוחים והפרשנויות. השימוש בשם הזה מדגים באופן מושלם את הדרך המעוותת שבה אנחנו בוחרים לראות פשעים מהסוג הזה, כשגבר מבוגר מחליט שהילדה שלפניו היא אישה שמפתה אותו, ועל כן האחריות למעשיו עוברת אליה.

 

דמותה של לוליטה היא קורבן. היא לא הייתה פתיינית, אלא ילדה בת 12, שגבר מבוגר ראה אותה בדרך המעוותת שבה הוא בחר לראות אותה. לוליטה, ותסלחו לי על הספוילר אבל זה לא איזה ספר חדש, שילמה את המחיר הכבד מכל על מה שנעשה לה כשהייתה ילדה. וככה אנחנו אוהבים אותן – פתייניות שגורמות לגברים לעשות דברים נוראיים. ואם הן קורבן – אז עד הסוף, בבקשה. לשבת מקופלת בפינה ולרצות למות. נערה שניצלה מפשע שעשו לה ואז העזה לחייך ולתקשר עם אנשים – לא, לא. את זה לא נוכל לעכל. 

תגיות