מיד עם היוודע דבר התקיפה המסתמנת בסוריה, התקשורת כולה לבשה מדים וצווי שמונה חולקו לכל מפקדי הצבא בדימוס, להכין אותם לשבת על הכיסא החם של עמדת הפרשן.

 

עוד באון לייף:

·         התקשורת הישראלית מחפשת אתכן, מועצת החכמות

·         אראל מרגלית: "לא אשתתף בפאנלים שלא כוללים נשים"

·          תא העיתונאיות נגד ערוץ 10: הוסיפו אישה לשישי

 

כמו בכל מלחמה, גם אם היא מתרחשת במדינה שכנה קרוב לבית, הראשון שיתייצב לדבר יהיה האקס המיתולוגי של המלחמה ההיא בעיראק  - מר נחמן שי. זה לא ממש משנה שחלפו כבר כמה עשורים ומר שי הפך לחבר כנסת עסוק. בשביל התקשורת שי הוא תמיד "המרגיע הלאומי" ששום משדר לא יוכל להתקיים בלעדיו בימים מתוחים של טרום מלחמה. מי שהעזה להציע חלופה נשית לשי נתקלה מיד בתשובה: "לא קיימת האישה שהרגיעה אותנו עם מים". זה נכון, מרגיע לאומי מיתולוגי יש רק אחד ולא אחת ובכל זאת האם אנחנו באמת רוצות להרגע עם זיכרונות ממלחמה ישנה?

 

הצטרפו למועצת החכמות

לינוי בר גפן קוראת לכם, הנשים, להצטרף ל"מועצת החכמות"- מאגר מומחיות שמורכב בימים אלה, כדי שבפעם הבאה שכלי תקשורת יחפש מרואיין- הוא יחפש אישה.

לכתבה המלאה 

 

 

נשים הן לא פנים מוכרות במלחמה 

אז מי לא מקבלות "צו גיוס"? הנשים כמובן. השיח הגברי עסוק בהשערות האם תפרוץ מלחמה ונע בין פסימיות לפסימיות יתר. אז נשים  - אין והתירוצים מגוונים בהחלט. "אנחנו מחפשים פנים מוכרות", אמרו לי באחת המערכות כשקיבלו לידם את רשימת "מועצת החכמות"  - פרויקט מאתר דיגיטלי של מרכז מדיה נשים באג'נדה-השדרה ותא העיתונאיות. "נכון" השבתי. נשים הן לא בגדר פנים מוכרות בזמן מלחמה, פשוט כי לא מזמינים אותן לדבר או לחוות דעה. אם נחפש תמיד את הפנים המוכרות נמשיך לקבל את גברדיית הגברים המוכרת לעייפה. ממש כפי שנחמן שי "לובש מדים" בכל פעם ומרגיע אותנו עם מים שוב ושוב כך השיח נותר אותו השיח.

 

השאלות היחידות שנשאלות בהקשר למבצע הן: "מתי התקיפה תתחיל"? "אילו כוחות יתקפו"? שאלות חשובות ללא ספק אבל יש עוד שאלות שכמעט ולא נשאלות. למשל: "האם התקיפה הזו הכרחית"? "מה המחיר שלה"? "האם יש דרך אחרת"? "למה עכשיו"? "האם העורף בישראל מוכן לספוג אובדן של ימי עבודה"? "האם נוכל לעמוד בחרדות"? כל כך הרבה שאלות שאפשר לעלות על הדעת אבל אלו נשארות רק בסלון הפרטי שלנו.

 

הימים שבהם מלחמות היו מתנהלות בזירה ניטרלית וחיילים עמדו בשורות זה מול זה עם מבט זועם בעיניים ונשק שלוף  - חלפו. המלחמות מתנהלות היום בעורף. בתוך הבתים שלנו. 90 אחוזים מהנפגעים במלחמות הם אזרחים. במצב כזה ניתן לתהות האם אלופי צה"ל לדורותיהם הם באמת אוטוריטה בלעדית לפרשנות המלחמה שבעורף? האם נשים מלומדת מומחיות לסוריה או למזרח התיכון לא יכולות לחוות דעה שתהיה חשובה כדעתו של אותו הגנרל?

 

המציאות שלנו היא גברית אשכנזית לבנה

האם ביטחון הוא רק במובן הצבאי והצר? האם אין לצמד המילים כמו: זכויות אדם גם משקל בתוך ההקשר הביטחוני? האם מלחמה לא נושאת עימה גם איום: אישי,  כלכלי.

למלחמות יש מחיר והמחיר איננו רק בכמות הדולרים שמתבזבים עם כל טיל שנורה לתקוף או להגן. אלו גם ימי החופשה שלנו שמתבזבזים בעל כורחנו כשאנחנו מצטנפים מבוהלים בחדרים לא אטומים. הם הילדים שנותרים בבית בלי מסגרת לימודית ואמהות שעוזבות את העבודה כדי לטפל בהם. אלו מקרי האלימות המינית והפיזית בייחוד כלפי נשים שעולים יחד עם הכאוס המלחמתי.  

 

משקלן של נשים לסיום סכסוכים וקידום תהליך שלום הוא חשוב ומכריע. העובדה הזו היוותה משקל מכריע בקידום החלטה היסטורית 1325 אשר התקבלה בשנת 2000 על ידי מועצת הביטחון של האו"ם. החלטה זו קוראת לייצוג שיווני של נשים במוקדי קבלת החלטות כמו גם בהליכי פתרון סכסוכים ושלום, הגנה על נשים מפני אלימות ומניעת אלימות, בייחוד אלימות מגדרית, כלפי נשים.

 

אם התקשורת היא מראה של המציאות הרי שהמציאות שלנו היא גברית אשכנזית לבנה. היא לובשת מדים ומדברת על מלחמות הרבה יותר מאשר על סיומן. השאלה היא אם אנחנו באמת חייבות לשמר את אותו השיח ואותה המציאות? ריבוי דעות ונקודות השקפה מגוונות אמורות לסייע לנו לקבל את ההחלטות הנכונות. בתחום המדיני, הפוליטי, הכלכלי, הביטחוני. אם נשנה כבר עכשיו את השיח, אם נתרגל להאמין שנשים יכולות להוביל מהליכים היסטוריים ופתרון סכסוכים אפילו ממושכים ועקובים מדם  - נצליח כנראה גם להביא לסיומם ולשלום.   

 

התקשורת צריכה לשקף את העמדה הזו לציבור. היא חייבת לשלב נשים דווקא בימים אלו ולנפץ את "מסך" הזכוכית. במציאות בה 52 אחוזים מהאוכלוסיה הן נשים  - לא יתכן שאלו יצטרכו לראות, לשמוע ולקרוא אותה דרך עיניים גבריות בלבד. התקשורת חוטאת במקרה זה למנדט הכי חשוב שלה כמראה למציאות. היא גם מתנערת מהחובה המוסרית והחשובה שלה כשומרת הדמוקרטיה. אם השיח הוא אותו השיח  - הדמוקרטיה נותרת צרה כמו הביטחון, ולשלום ולחופש אין הרבה מקום בתוכה.