אף פעם לא הייתי בגיל המעבר. גם אימי לא הייתה. לקראת גיל 60 התברר לה שהיא נמצאת בשלב הקרוי "גיל הבלות". זה קרה אומנם לאחר שכבר תורגם לעברית ספרה של גייל שיהי "מעברים", ובמכבסות המילים בעיתוני הנשים כבר התחילו לשקול דרכים שונות לבטא בלשון נקייה את העובדה שהאישה, אם שפר עליה מזלה, עתידה לעבור תהליך של אמורטיזציה (בלאי) בטרם היא הופכת סופית לטוטאל-לוס, אבל עדיין לא התעורר ויכוח סביב השאלה אם האבן הדרך בראשיתו של המסע בן אלף המילין בדרכנו אל האבדון הוא אמנם דווקא תאריך הפסקת הוסת.

 

עוד ב- onlife:  

·         מי אשם בגיל המעבר? הגברים

·         גיל המעבר: מה צריך לאכול כדי להקל על הסימפטומים?

·         נשים בגיל המעבר משתלטות על המסך  

 

עדיין הייתה מקובלת משום מה על כולם התפיסה שחיי האישה בנויים באופן הליניארי המוכר- מילדה את הופכת לנערה, מנערה לבחורה, מבחורה לאישה צעירה, מאישה צעירה לאישה בשלה ואז, אז פשוט בבת אחת את נרקבת והופכת לבלויה וממשיכה להתבלות עד שאת נעלמת מהעולם כליל. מה שהופך אותך לבלויה, כמו נעל שאפשר להשליך אותה, זאת העובדה שכבר אין לך וסת, כלומר, איבדת את מה שמגדיר אותך כאישה- היכולת ללדת ילדים.

 

אף פעם לא הגעתי לגיל המעבר פשוט משום שבעקבות ניתוח דרמטי למדי הוצאו מגופי לא מעט איברים וביניהם גם אלו הקשורים לאפשרותי להמשיך וללדת. הייתי אז בת 44, אימא לשלושה ילדים ובכל זאת בשובי דומעת מחמת השתוללות ההורמונים איימתי על האחיות בבית צדק שכשאצא מבית החולים אכתוב ספר בשם "ללא רחמים" כשהמילה רחמים מציינת לא רק חמלה אלא גם, ובעיקר, את אותם איברים שהוצאו גם מחלל בטנן של השוכבות על המיטות לצידי. לא כתבתי את הספר. הילדים שלי היו עוד צעירים, שני הורי היו בתהליכי גסיסה מתקדמים ואכן נפטרו לאחר שנתיים, הייתה לי גם קריירה ובני זוג כך שכלל לא הייתי מודעת לעובדה שגמרתי את הקריירה שלי כאישה והמעברים  היחידים שיכולתי לחשוב עליהם היו מעיתון אחד לאחר, מדירה לדירה ובסופו של דבר גם מעיר לעיר.

 

דבר מוזר ששמתי אליו לב הוא שלא חשתי שום הבדל אישיותי אצלי, אם כי נוצרו הבדלי תזמן מינוריים. אם קודם לאותו ניתוח הייתי אחת ל-28 יום בדיוק מנסה להתפטר מפני ששוב גיליתי שהעורך שלי אידיוט/לא מעריך אותי כפי שצריך/חושב בסתר ליבו שאני שמנה, מתקוטטת עם בני הזוג שלי מאותן סיבות בערך, מחליטה לפרוץ בצום פחמימות מוחלט עד שיפרוץ שלום, פורצת בבכי מסיבה בלתי מוסברת, הרי שעתה, משהוצא מתוכי האיבר מחולל ההיסטריה (הרחם, שמשמו הלטיני גזורה המילה "היסטריה) הצטמצמו ההבדלים בין התקף למשנהו לרווחים בלתי אחידים. לעתים, כך גיליתי, תוקפת אותי התסמונת הקדם-ויסתית פעם בחודשיים ולעתים פעמיים ביום. כי זה הרי העניין- אני תמיד נמצאת בתקופה שלפני הוסת אלא שעכשיו היא איננה מסתיימת לעולם.

 

ואז פנו אלי כדי שאכתוב על גיל המעבר. טכנית, במובן הזה שאינני משתמשת כבר בטמפונים, אני נמצאת בגיל המעבר כבר כמה שנים טובות, 15 ליתר דיוק אלא שאיש לא נתן את ליבו לעובדה עד שהגעתי לגיל מסוים. אין לי גלי חום , שנתי איננה נודדת, לא שמנתי בשנים האחרונות ולצערי גם לא איבדתי את תשוקותיי המיניות. איך ידעו שאני בגיל המעבר? פשוט משום שיודעים בת כמה אני. מה שאני רוצה לומר שאפילו המונח המכובס "גיל המעבר" איבד את המשמעות המקורית שלו. במקום לציין את סוף הפריון הוא מציין עכשיו את תקופת הדמדומים, פריחה אחרונה בהחלט לפני תקופת הקמילה הסופית - הזקנה. במקום להפוך מנשים בשלות לנשים בלות נתנה לנו תקופת חסד, אורכה אחרונה בהחלט לפני שאנחנו הופכות סופית לעוברות בטל ומתחילות לדבר ביידיש. 

 

כאן המקום לשאול- מניין עברנו אל גיל המעבר ולאן נעבור בסופו? אם חנה לסלאו היא בגיל המעבר, באיזה גיל נמצאת ג'ואן קולינס נערצתי המבוגרת ממנה בעשרים ושתים שנים? וליא קניג? גם הן, על פי כל קריטריון מתקבל על הדעת נמצאות בגיל המעבר בדיוק כפי שהייתה סבתי ביום מותה בגיל מאה. זה מה שיפה בגיל המעבר, פתאום כולנו, בנות חמישים ובנות תשעים, נמצאות בדיוק באותו הגיל. זה גם מה שמעצבן בזה כל כך.

 

תגיות